בשתיים לפנות בוקר רוצה חתולתי מחמדי לצאת החוצה. וכהרגלה -
דרך החלון היחיד שכאן - הצוהר שבקיטון השינה...
היטב הבנתי ללבה - כילדת רחוב ותיקה אני שוחרת אופקים פתוחים
משתרעים מכאן לשם ומיטיבים את נפשי.
אפס אם אפתח את חלוני יקפא יצועי -
והיא לצאת מן הדלת הראשית מסרבת. מן הסתם אורבים לה שמה מבקשי
נפשה -
היססה ולבסוף אצה לדרכה. סוגרת את הדלת בלאט, קצת דואגת, קר שם
בחוץ, הדלף לא פוסק. היא ילדה גדולה ונמרית ותשוב לכשתחפוץ.
וחשבתי על האנשים הממסגרים את משפחתם. על אנשים השמים בקופסא
את בני זוגם.
ואז מי שלא יוצא לו קצת מן החלון,
לסוף יצא אל העולם ישר ודרך הדלת.
שוב כותבת כמו נמר רעב. אולי רק בשביל זה "היה שווה" לכאוב את
כאבי הלב. |
