אפילו קובי, שמבין אותי יותר מכולם, אמר שאני צריך לוותר עליה,
כולם אמרו לי את זה. אני לא הסכמתי, לא מוותרים על קשר של ארבע
שנים ואהבה של שש שנים בכזו קלות. כתבתי למשפחה שלי פתק
והדבקתי אותו עם מגנט בצורת אבטיח למקרר. שלפתי את הנשק שאני
מחוייב לשאת בתור איש קבע, הכנסתי את הקנה לפה ויריתי.

ברגע שראיתי את האור הלבן בקצה המנהרה, התחלתי לרוץ. החיישנים
על קירות המערה זיהו במהירות שאני נכנס בכוונות לא טובות
ומערכות ההגנה הופעלו, שולפות רובי שמחה ואושר. התחמקתי ממטחי
ארנבונים ורודים, צללתי הצידה, ושנייה לפני שפגז כלבלבונים
חמודים פגע בי תלשתי בכוח מפתיע את רובה השוקולד ובעזרתו הרסתי
את שאר הרובים. תמיד חיבבתי שוקולד.

האור הלבן התגלה כנורת הפלורסנט הבהירה של חדר המתנה קטן
וסטרילי, מוסיקת דיסני התנגנה ברמקולים וכל הממתינים התנועעו
כזומבים מחוייכים, ממתינים בשלווה לתורם להכנס לגן-העדן. מאבטח
משועמם עמד בכניסה הצרה, מעמיד פנים כבודק את הנכנסים, אך
ראיתי כי בפועל, הוא מטריד מינית את הנכנסות. הן לא הראו סימן
שאכפת להן, מבחינתן היה יכול באותה מידה להיות עמוד אבן אפור.


תפסתי את המאבטח בגרונו והצמדתי אותו לקיר, ראשו נחבט שם
בחוזקה.
"אתה לא יכול להרוג אותי," אמר בלגלוג מהול בפחד שלא החמצתי.
"אולי לא," אמרתי, "אבל אני יכול ממש, אבל ממש, להכאיב לך".
ובמשפט זה תפסתי את ידו וסובבתי אותה מאחורי גבו, עיניו התרחבו
בכאב.
"מה אתה רוצה?!" צרח בכאב. שלפתי את התמונה שלה מכיסי והצמדתי
אותה לפניו.
"אותה," אמרתי בקול המאיים ביותר שהצלחתי לגייס, "היא מתה לפני
שבועיים, ראית אותה?"
המאבטח הביט בתמונה עמוקות, משחזר כנראה את אלפי הפנים שהוא
רואה שם מדי יום. "כן, לא שוכחים פרצוף כזה," אמר בשקט והנחה
אותי פנימה.

עברתי דרך דלתות הבטחון הכבדות, מוכן לכל מכשול בדרכי. הבוס
הגדול עשה הכל כדי לעצור בעדי, אבל לא שוחות האהבה שלו ולא
שדות מוקשי הנחמדות שלו יכלו למנוע ממני להגיע אליו. מגן הכעס
שלי, וקוצי הנקמה המחוברים אליו, שמרו עליי מפני חיצי ההגיון
ששומריו המלאכיים של הרודן ירו עליי ומפני רימוני טוב-הלב
שנזרקו עליי מכל כיוון.

לחמתי בהם עם כל מה שהיה לי, יורה לכל הכיוונים, מרוצץ גולגלות
ושובר עצמות, מתקדם בנחישות לעבר המטרה. השומרים לא היו מוכנים
לכזו התנגדות ועל כן הצלחתי להביס אותם, עד האחרון שבהם, השומר
על הכניסה לחדרו של מנכ"ל גן העדן.

עמדתי בפתח הדלת, כמה חיצים חדרו את שריוני ופילחו את גופי,
פרצתי את דלתות העץ הכבדות עם הכיתוב על לוח ברונזה קטן המעטר
אותן: "אלוהים. קבלת קהל משמונה בבוקר ועד שמונה בערב, לא כולל
שבתות". בפנים ישב מושא שנאתי.

אלוהים לא מיצמץ, הוא חיכה לי בלשכתו, לבוש טרנינג וכפכפים,
ליד שולחן מתכת פשוט וחייך אליי בפנים מלאי עצב.
"איפה היא?" אמרתי בשקט, מתקרב אליו באיטיות.
"אתה צריך לשכוח ממנה, היא מתה," ענה.
"אל תאמר לי מה אני צריך לעשות!" צעקתי בקול שבור, "רק תגיד לי
איפה היא!"
רצתי אל אלוהים והטחתי את גופו הקטן על הרצפה, נעמדתי מעליו
וכיוונתי את נשקי לראשו, "אני רוצה אותה בחזרה, תחזיר לי אותה,
אני יודע שאתה יכול!"

לפתע היא הופיעה בכניסה, יפה כתמיד ומחזיקה בידה כוס קפה
גדולה. היא נכנסה לחדר, לא מראה כל סימני הכרות, הניחה את כוס
הקפה על שולחנו של אלוהים והלכה. אלוהים ניצל את ההזדמנות
והזריק לתוכי מנה גדושה של אושר עילאי.
"למה?" שאלתי בחיוך, לפני שהחומר השפיע עליי לחלוטין.
"קורות לנו המון פשלות: תינוקות מתים, צדיקים נרצחים. הדרך
היחידה שהאנשים האלה יכולים להשאר מאושרים," אמר בשקט, "היא
שהם לא יודעים מזה".
חייכתי אל אלוהים והוא הוביל אותי אל החצר היפה.