הסתבכתי.
קשה.
אני מסובכת עם אימפריה חזקה שאף אחד אינו יכול לשלוט בהערותיה
לסביבה ולכל אחד באופן אישי.
כל אחד בתוך האימפריה הוא בעל כח וכולן ממשיכות לעקוץ, לדרוך,
לקלל, לרכל, להעיר, לקלקל כדי שהכל ימשיך להיות חזק ובעל
עצמה.
האימפריה נגדי, פה, במלחמה.
הן לא צועקות, הן לא מקללות, הן לא מעירות.
הן פשוט שותקות.
נותנות לי להבין לבדי שעשיתי טעות, לבכות לבדי, להתבשל עם
עצמי.
להסתבך עם מעצמה כזאת, אני לא מאחלת את זה לאף אחד.
ואני מכירה אותן טוב, אני יודעת בדיוק מה הן חושבות, על מה הן
מדברות, מה בא להן, מה לא, איפה הן בכל דקה נתונה של היום.
הן מאוד מסודרות, מאוד מאורגנות, מאוד... מאוד...
מאוד שם ומאוד חזקות.
מאוד חזקות עליי.
ומי שנוקט עמדה לצידי, ישר ייחשב לבוגד, או למרגל.
אימפריה חזקה, בנות יקרות, אתן מחזיקות אימפריה הבנויה מרוע
ורעל.
אף פעם לא רציתי, ואני אף פעם לא ארצה גם בעתיד, להיות חלק
ממנה.
אני יודעת ואתן יודעות בדיוק כמוני, שאתן לא החברות האמיתיות
שלי, ושאני לא באמת צריכה אותכן.
ברור שזה כייף לכן שאני קצת מתנצלת עכשיו, וקצת מתחנפת עכשיו,
אבל אני לא זו שצריכה לדאוג.
כי אני כבר התבגרתי מזמן.