לפעמים, אתה מניח עליי את ראשך.
הפרפרים שמוכיחים כל פעם מחדש את קיומם מתחילים לזוז לי בבטן.
אני נזכרת איך ישבנו ליד אותה מדורה, ולאט לאט הפכנו אותה
למדורה הסמלית שלנו.
אתה נשען עליי, צוחק מהרעשים שהבטן שלי משמיעה, כל כך לא
מחובר.
לא יודע שבעצם הרעשים האלה הם רק בגללך, הם שם בשבילך.
יש עוד אנשים סביבינו כדי לכסות על המבוכה ועל הדבר החדש שנוצר
כאן, בלי שבאמת אוכל להוציא את עצמי.
לפעמים כשקר לי בלילה, אני עוצמת את העיניים חזק, ומנסה לחשוב
על האש שהמדורה שלנו הפיקה, ואז מתחמם לי קצת.
והפחד התמידי שהמדורה תכבה, מכרסם בי, וגורם לי לנסות לקפוץ
מעליה, במקום, להרגיש אותה.
בבקרים כשקשה לקום מהמיטה, אני נזכרת איך לא ישנו כל הלילה.
העייפות מתחלפת במן אנרגיה מדגדגת, שעושה דרכה בכל וריד ונקודת
חן בגוף שלי.
והמדורה עדיין שם, ביער, ממשיכה לבעור, לידה כל מיני אנשים
מוזרים, שהיו שם, רק כדי לכסות על הפחד הזה, ועל הרגש שנאנס
להשאר כלוא בתוכי.
וכל פעם כשהרוח האימתנית מאיימת לכבות אותה, אני מגנה עליה
בגופי, בכל כוחי, אפילו שרק גיץ אחד יעוף באוויר, והכל יישאר
שם, ביער, עם כל האנשים, שכבר הפסיקו לשחק במשחק שלנו, והתחילו
לשאול שאלות, מבלי לקבל תשובה ברורה.
ולפעמים כשהיא קצת דועכת, אני מרחיקה לכת, הולכת עם המחשבות
שלי לאותה הנקודה, כשאתה התעוררת ואני הייתי ערה, מנסה בכוחות
האחרונים שלי, לשחק עם הזמן, לדאוג לכך, ש

אף פעם לא תהיה רוח.