ראיתי אותה שם, באותו יער שברחתי אליו רק כדי לשכוח או להזכר
לא משנה במה, העיקר לזכור משהו,
משהו טוב,
כנראה אף פעם לא היה משהו כזה ששווה להזכר בו.

היא ישבה מקופלת בין העצים האפורים ועצמה את עיניה במחשבת
ילדים המשחקים מחבואים, בתקווה תמימה שאם היא לא תוכל לראות לא
יראו אותה,
היא הביטה בי, בעיניים בוכות, אדומות, מפחד, משנאה, בכי משתק
שהכניע את נפשה ולאחר מכן את גופה אלי.

נשאתי אותה לנהר עזוב ולא פציתי מילה מפי
פחדתי שתברח בבהלה.

שתקנו, לא הינו צריכים כלל לדבר, רק לגעת ללטף להביט לנשק,
להנות מדממה מבעיתה, חיבקתי אותה והיא, היא רק בכתה דמעות
ששטפו אותי, שטפו אותי מהרגלי היום יום, שטפו ממני את כל
הליכלוך הבנאלי שהיה לי לשיגרה עד עכשיו.

והדמעות,
אין מעולות מהן דמעות מתוקות של סבל של פורקן, דמעות שקפאו
מסביבנו והפכו לנטיפים נוצצים.

והיא,
גוהרת מעלי אין עצובה או יפה ממנה פוקחת מעלי עיניים גדולות
ומבריקות, נאנחת, מזילה דמעה אחרונה ונרדמת.

נרדמת על בטני החוטאת,
ילדה שלי כל כך טהורה
לא מתעוררת.