היה לי חבר שמת מזיקנה בכיתה י"ב.
כבר בכיתה ט' היה לו שיער אפור. הקמטים הופיעו בכיתה ז'.
בהלוויה שלו היו מספר אנשים מצומצם שצעקו כתובות וסיסמאות על
שלום ועל מלחמה, אפילו זיכרונות ממנו לא העלו.
הוא גדל רגיל עד שבכיתה ג' הוא פתאום נעלם, בלי שום אזהרה או
הסבר. חיפשו אותו, קראו לו, פירסמו תמונות שלו. וכבר חשבו שהוא
מת והוא הופיע שוב, ארבע שנים אחר כך. החברים שלו לא זיהו
אותו, רק בשם. היא נשאר באותו הגובה, רק הקול שלו היה נמוך
יותר והשיער כבר התחיל ליפול אבל עדיין היה שחור.  הוא ניסה
למצוא עבודה אבל הוא היה זקן מידי לעבוד.
אז הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. כל הסטודנטים צחקו
עליו שהיה זקן מאוד ועדיין למד בבית הספר. זה הלך לו טוב מאוד
והוא כבר לא הצטרך תעודת בגרות, לכן הפסיק לבוא לבית הספר.
הוא ניסה ללכת לפוליטיקה. הוא נבחר כחבר כנסת, אבל בגלל דעותיו
הקיצוניות, בזמן הפגנה ניסו להתנקש בו, אבל פיספסו וירו לו
ברגל בטעות.
חצי שנה אחרי זה הוא החלים אבל פרש מהכנסת. הוא עדיין היה הולך
להפגנות, למפגשים פוליטים ושטויות כאלה.
הבעיות שלו התחילו בכיתה י"א.
הוא חזר לבית הספר כי שיעמם לו לבד. הוא היה מוכר ע"י רוב
האנשים וגם שנוא על רובם.
אחרי כמה חודשים הוא קיבל התקף לב ראשון. אני ביקרתי אותו בבית
החולים. הוא נראה עייף ותשוש וגם מאוד זקן.
כשחזר לבית הספר הוא גילה שהוא החסיר חומר רב, לכן התקשה
בשיעורים אבל עדיין למד באוניברסיטה.
הוא הצליח לסיים את הלימודים לתואר שלו ואף בהצטיינות יתר.
הוא עדיין התעניין בעינייני פוליטיקה. ובהפגנה אחת, בתחילת י"ב
הוא חטף התקף לב שני.
הוא בקושי שרד, אך כמה חודשים אחר כך הוא חזר לשיגרה אבל פרש
מבית הספר. החברים הקרובים שלו עדיין ביקרו אותו מידי פעם.

יום אחד , קצת לפני חנוכה, הפסקנו לשמוע ממנו. רק לאחר חופשת
חנוכה הבנו שהוא היה מאוד זקן ונפטר בשנתו.

          בצער רב וביגון קודר אנו מצטערים להודע שהחבר
שלי
                                      נפטר בשנתו
                             הלוויתו תתקיים בעוד יומיים

תלו את המודעה הזאת בכניסה בבית הספר והרבה ילדים צחקו , חלק
בכו, ואני לא הבעתי שום רגש או דעה. אבל להלוויה שלו הלכתי.

היה לי חבר שמת מזיקנה בכיתה י"ב.