הוא נגש למכונה הסמוכה וקונה לעצמו פחית מלאה ברגשות. וכאשר
הוא חוזר אל הסלון הוא שומע את הוריו ממשיכים לדסקס עם סבא
וסבתא על מה שהיה ומה שיהיה. איך הם מספרים שפעם הכל היה בגדר
פנטזיה וכיום זו מציאות. וסבא שולף איזה מסמך ישן שקוראים לו
עיתון (בטח מהמילה עיתונות או משהו...) ומתחיל להקריא איזו
כתבה על המצאת הטלפון הסלולרי ואיך שמקשרים אותה לאיזה סיפור
קדום על איש שמוציא שפורפרת של טלפון מהכיס ומדבר עם אלוהים
בכבודו ובעצמו. וג'וליס שואל את עצמו מה זאת לעזאזאל שפורפרת
של טלפון?, סבא מבחין שהוא נכנס פנימה ומציע לו משהו לאכול,
אבל ג'וליס שואל את סבא למה שהוא יטרח לקום?, הרי המכונה נמצאת
ממש לידו... אז סבא אומר לו שהוא רוצה להכין לו משהו בעצמו.
אולי כמה עוגיות טובות, שיוכל להכניס להן גם קמצוץ של אהבה
מלבד כל המרכיבים הרגילים. וג'וליס מזכיר לסבא שהוא כרגע ירד
למטה ושתה פחית מלאה רגשות. וסבא משיב לו במעין חיוך עקום, שלא
ממש הצליח לעלות על שפתיו. אבא ממהר לומר שיש רגשות שאפילו
מכונות לא יכולות לחקות ואהבה היא רק אחד מאותם רגשות, אבל
ג'וליס קוטע את אבא באמצע המשפט וממהר להסביר לו את דעתו על
אנשי הדור הישן, שעוד מאמינים שרגשות אמיתיים הם תחליף לרגשות
מכניים.

סבא קוטע את השתיקה שהשתררה בחדר ומציע לספר לג'וליס את סיפור
השם שלו, כיוון שמחר כבר ימלאו לו שלוש שנים שלמות. סבתא נרתעת
מעט מעצם הרעיון, ומתחילה להסביר מדוע לדעתה עוד מוקדם לספר לו
את הסיפור, אבל אמא חוטפת את השלט מידיו של אבא וממהרת להשתיק
את סבתא. יש גבול לכל תעלול, היא אומרת. אולי זה יהיה סוף סוף
מה שידליק את אבא שלך הערב, ג'וליס. סיפור קטן שיזכיר לו את
תענוגות העבר. למען האמת כבר נמאס לי לענג את עצמי עם
הסימולציה הזאתי ו... נראה לי שזה מספיק, אמא. אמר ג'וליס. כן,
אני מבינה אותך. כנראה ישנם דברים שלא משתנים, הא? אמרה במבט
זועף ומלגלג אל עבר סבא. סבא הופתע במעט, מיד התעשת, חטף את
השלט מידיה של אמא והחזיר את הקול לסבתא, כי אולי יהיה לה מה
להגיד בנידון. אולי לא. מה שבטוח, אם סבא לא היה משיב לה את
קולה היא בחיים לא היתה נותנת לו הערב. במיוחד אחרי הניתוח
הפלסטי האחרון שלה. זה לא פשוט לחיות יחדיו כבר 90 שנה. בגיל
185 היא בוודאי מחפשת את כל התירוצים שבעולם בכדי להפרד ממנו.
אחרי הכל, לפי כל הסקרים האחרונים 95 אחוזים מכלל הזוגות
נפרדים לבסוף. ומרגע שמחשבה זו עולה במוחו הוא שוב מתחיל לחשוב
על היום שאחרי. אולי גם הוא יצליח למצוא אחרת...
ולג'וליס מצדו, לא ממש אכפת למה קוראים לו ג'וליס. הוא רק מחכה
ליום שבו ימלאו לו 5 שנים והוא יהיה כבר אזרח עצמאי, שגם יכול
לשנות את שמו למשהו קצת יותר קונבנציונלי. כבר נמאס לו שכל
החבר'ה בצ'אטים אומרים שהוא באמת נראה כמו איזה מוצב. שאולי
כדאי שההורים שלו יפחיתו קצת בכמות האהבה שהם מכניסים לאוכל
שלו. אחרי הכל, זה מאוד משמין... וגם לא כל כך בריא.
נו, מילא... הם בטח צודקים.