ה - 30 לאוגוסט הגיע, כמה שחיכיתי לתאריך הזה. קניתי לי כרטיס
לסין, רציתי להיות שם מזמן. הבחינה האחרונה הייתה אתמול בבוקר
לא ממש היה אכפת לי אם אני אעבור אותה או לא. העיקר לנסוע.
ורחוק.
כל המשפחה ליוותה אותי לשדה התעופה, הם ערכו לי פרידה כאילו
אני טסה לשנה
"אני חוזרת עוד שלושה חודשים מספיק עם זה, כולם מסתכלים"

סוף כל סוף עליתי למטוס, ביקשתי את המושב ליד החלון, הוא טוב
למחשבות.
"את נוסעת לבד" שאל אותי האיש שישב לידי.
"כן" עניתי, בלי לפתח את הנושא.
"לא פוחדת" שאל אותי האיש בעקשנות
"פוחדת רק מהנחיתה, אחר כך אני מאמינה שאני אסתדר".
"נעים לי מאוד, אני ערן" אמר האיש שלידי והושיט לי את היד.
"אני ענת" לחצתי לו את היד בנימוס "גם אתה נוסע לבד?" ניסיתי
להישמע מתעניינת.
"אני עובד שם" ענה.
ארוחת הבוקר הגיעה ושנינו פתחנו את המגשים התלויים על המושב
הקדמי, הייתי כל כך רעבה לא אכלתי כבר כמה ימים מההתרגשות.
"רוצה את הגבינה אני לא ממש אוהב?" שאל ערן.
"אני גם לא חסידה של גבינה" עניתי.
"יש לי קונוטציות מהגבינה, לא מסוגל לאכול אותה" הוא אמר כאילו
הגבינה היא רק תרוץ לשיחה.
מה כבר יכולה גבינה לעורר אצל אדם שאלתי את עצמי.
"אפשר להיות חטטנית?" שאלתי את ערן בחשש
"כל הכיף בטיסות זה שאפשר לפגוש אנשים ולדבר על הכל, כי הסיכוי
שנפגש אחרי הנחיתה הוא קלוש" רמז לי.
"מה גבינה מזכירה לך?" הבנתי את הרמז של ערן באשר לשאלה.
"הייתי מאושפז כמעט שנה במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה, וכל בוקר
נתנו לי לאכול שם גבינה"
המומה מהפתיחות של ערן ניסיתי לדמיין את האדם שיושב לידי
מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית.
הוא לבש מכנס ג'ינס וחולצת טי שרט לבנה שעליה נכתב באופטימיות
משהו: DON'T WORRY BE HAPPY. הוא נעל כפכפי טבע שחורות ועל
פניו נראו זיפים כאילו לא ישן כבר שבוע.
"מחלקה פסיכיאטרית?" שאלתי.
"הייתי מכור לגראס זה לקח אותי לעולמות אחרים, פעם נסעתי לסיני
ומישהו שם הכניס לי לתה משהו ממכר, מאז כבר לא הייתי אותו
ערן"
הסתכלתי עליו, לא רציתי לעצור לו את שטף הדיבור הייתי כל כך
סקרנית שרציתי לגמוע כל מילה שהוא הוציא מהפה שלו.
"בהתחלה זה גרם לי לרחף" המשיך ערן, "הייתי בטוח שאני שליח של
האל, פתחתי לי קבוצה קטנה הייתי הגורו שלהם, הטפתי על אהבה
ושוויון. עשיתי סקס בטרוף"
"וכל הזמן הזה אנשים מסביבך לא הרגישו כלום?" שאלתי.
"הייתי כל כך גבוה שהנחיתה לא אחרה לבוא" המשיך ערן תוך
התעלמות מופגנת מדברי.
"נכנסתי לדיכאונות לא יכולתי לצאת מהבית, לא יכולתי אפילו ללכת
לשירותים - לא רציתי ללכת לשירותים, פחדתי מהצל של עצמי"
פתאום ערן הפסיק והסתכל לי בעיניים.
"יש לך עיניים מדברות, יש לך עיניים של אנשים עם קיטבג"
"אנשים עם קיטבג?" שאלתי בחצי פליאה.
"את יודעת לכל אחד מאתנו יש קיטבג על הכתפיים, לחלקנו יש קיטבג
גדול, לחלקנו  יש קיטבג קטן, אבל לכולם יש"

הסתכלתי על ערן, הוא לא איבד את זה, יש בו משהו שגורם לך
להעריץ אותו, שטף הדיבור שלו הביטחון העצמי, סובבתי את הראש
ובהיתי בחלון.
אני? אני עם קיטבג? איך הוא יודע המסומם הזה? דווקא עכשיו
להטיח בי קיטבגים לפרצוף? אני נוסעת, נוסעת מכאן לארץ רחוקה,
לא רוצה לשמוע על קיטבגים.
"אני השארתי את הקיטבג שלי מאחור" אמרתי לערן בפתאומיות.
"את יכולה לנסוע הכי רחוק שאפשר, אבל תזכרי שעל קיטבג לא ניתן
להזדכות באפסנאות את צריכה ללמוד לחיות איתו"
"לא רוצה אותו, לא צריכה אותו, לא ביקשתי אותו ומאיפה אתה הגעת
לכל הרוחות?" התפרצתי על ערן.
"את קראת לי" אמר ערן בשקט
"אני?" מנסה לפשפש בזיכרוני בכל כוחי אבל לא זוכרת כלום.
"אני אפילו לא מכירה אותך." הסתובבתי שוב אל החלון, ממתינה
בקוצר רוח לדיילת שתבוא לשאול אם הכל בסדר.

הרגשתי נגיעה קלה על הכתף, הסתובבתי וראיתי את הדיילת עומדת
מולי.
"הכל בסדר?" שאלה הדיילת כאילו קראה את מחשבותיי.
"כן" עניתי.
הסתכלתי סביבי אבל לא ראיתי את ערן.
"איפה הבחור שישב כאן?"
"הוא הלך, הוא השאיר לך פתק.
הלך? לאן הוא הלך? מה זאת אומרת הלך? אנחנו בטיסה לכל הרוחות.
הכל כבר התחיל להיות לי ממש מוזר.
פתחתי את הפתק שהשאיר לי ערן זה היה נייר חום ועליו נכתב
באותיות שחורות גדולות:
אנחנו אנשי הקיטבג.