אתה כמו לגו.
נבנה לאט לאט בתוך הראש הילדותי שלי, מתעצב לך חלק חלק, עם
צבעים וצורות, לתוך המקום שהיה עד לא מזמן ריק.
פעם, כשהיינו קטנים, כדי להודות לרוחמה על האוכל שהכינה או על
השוקולדים, היינו כותבים את השם שלה בלגו, כמו קיר לבנים
כשאחדות מהן צבועות בצבעים אדומים, גם כן דרך.
גם אתה כמו לגו.
צבעים-צבעים אתה נבנה, כמו קיר לבנים בצבעים שונים, כזה שאני
יכול לבכות עליו, כזה שאני יכול לסמוך עליו שלא יתמוטט עלי
ברגעים קשים.

אתה כמו לגו.
אני מרכיב ממך צורות בצבעים מיוחדים. צובע באמצעותך את המחשבות
המוזרות בעולם היפה שלי, שיצרתי לעצמי. העולם הזה, שרק מעטים
נכנסים אליו באמת, העולם הזה חיכה לך. כמו קהל של 2700 איש
שמחכים שהלהקה תעלה לבמה, ככה חיכיתי לך.

אתה כמו לגו.
כשעצוב לי אני כותב פתק ומטמין אותו בין הלבנים שלך. ואם בא לי
על ערב רגוע, אני בונה ממך מבנה מסובך, מדליק לידך נרות ונרדם
עד שהשמש עולה.
כששמח לי אני מייד מתקשר אליך, לחלוק את שאי אפשר לפעמים לחלוק
בחיבוק.
כשאני מתלבט, אתה תמיד משלים את החלקים החסרים.
כשאני מתלבש, אתה מסתכל עלי ומתקיף בחיבוק או נשיקה, כאלו
שגורמים לי לחייך.

אתה כמו לגו.
נתת לי לראות אותך מתפרק. את המבנה המפואר הזה, שחיכיתי לו 21
שנים, נתת לי לראות.
ובניתי אותך בחזרה, כמו שאתה יודע טוב מאוד לבנות אותי
כשצריך.
אתה כמו לגו מגניב כזה, שאמא החביאה בארון בסלון עד שאסיים
לאכול.

אתה כמו לגו.
ואני אוהב אותך.