יש לי מעבדת צילום, ובתוכה חדר חושך.
כמובן, זהו חלק בלתי נפרד ממעבדת צילום. אבל יש משהו קצת שונה
בחדר הזה.
זה חדר שאפילו אלוהים לא יכול לדעת על ההתרחשות בו. הוא מסווה
כחדר לעיבוד תמונות,
אבל זו לא הסיבה האמיתית לקיומו.

הייתי יכולה להרוויח כסף טוב מהחדר הזה.
הרבה אנשים רוצים להיות טובים בעיני אלוהים, אבל לא מוכנים
לוותר על החטאים הקטנים והמתוקים בשביל זה. יש גבול.

אבל אני עם החדר שלי, יכולה למתוח קו שיהיה גבול חדש. גבול שלא
היה קיים עד עכשיו.
בואו,
היכנסו,
מה שלא תעשו, מקומכם בגן עדן מובטח.

לפעמים,
כשאני כועסת על אלוהים,
אני נכנסת לחדר.
לא מתריסה כנגדו באופן מופגן.
מתרגזת, די בשקט. לפעמים קצת יותר בקול.
לרוב כל העניין מתרחש בצורה פסיבית.

הייתם חושבים,
שהחדר הזה שימושי בשבילי.

אבל אני בערך ילדה טובה ירושלים.
אולי לא מקבלת על עצמי להיות באמונה שלמה הכלי המסור לעבודת
ה',
אולי מקוננות בי ספקות לגבי ביאת המשיח (ולגבי עוד כמה
דברים),
אבל סך הכל, אני בסדר. משהו די ניטרלי יחסית.

את מה שאני נכשלת בו,
אני לא יכולה להכניס לחדר החושך.

הייתי מוכנה לחטוא איתך שם,
אבל לא מצאתי אותך עדיין.

ואולי פשוט אזרוק את המפתח לים, ביחד איתו את הצביעות.
רק שלא אשכח לנעול קודם את השפתיים.