יעל. החיוך הילדותי, הניצוץ בעינייך כשדיברת על גן הילדים.
יעל. העזרה התמידית בבית בין כל הנכדים והדודים.
יעל. תמיד דאגת שלא אקפוץ ואפריע לשכנים מהבניין
תמיד שמרת על פרופיל נמוך... כך בשקט עבר לו הזמן...
ואז הניצוץ המדהים הפך לעצבות, לעיניים יבשות,
שהרגשתי שבמבט אחד לתוכן אני רואה בך את כל התחושות.
יכולה להרגיש בעצבות - פתאום את במרכז וכולם בך מטפלים
לא כל-כך יודעים איך עם הסרטן מתמודדים...
ואז, לאט, עם הזמן מצבך החמיר
וככה סתם, עצמת עיניים לתמיד ביום אחד, לא כל-כך בהיר...
את הפרידה ממך, הפיזית- בין חייך למותך
עשיתי ביום בו הכניסו אותך לקברך
אבל הפרידה מהתזזנות, העזרה, החיוך והניצוץ בעיניים
איני יודעת מתי הייתה, נדמה שלפני שנים אלפיים...
ועכשיו, כשאת שוכבת לך ללא חיים אי שם באדמה
אצלי תמיד יחיה הזיכרון, תהיה פינה חמה.