במפעל של Winston התחילו כבר, לפני כמה חודשים, לייצר את
הסיגריה הראשונה בחבילת ה Winston light שהוא עמד לקנות בזמן
שחיכה לה. כבר אז - הוא חשב לעצמו, הם ידעו, אפילו במפעל,
שהחבילה הזאת - שלהם, מיוצרת רק בשבילם. בשבילה ובשבילו.

היא יושבת מולו. יפה, לא מטופחת, פשוט יפה. סתם ככה. אדישה,
מדהימה. הוא שקוע בה ורוצה אותה, היא יודעת ולא אכפת לה. היא
נהנת, מתגרה, מלטפת את עצמה. רוצה לשגע אותו, רוצה שיפשיט אותה
בדמיונו. הוא שונא את העובדה שיש לה חבר, אבל בעצם, זה די נוח
לו כי הוא יודע והיא יודעת שבחיים הוא לא היה מתקרב אליה. אין
לו אומץ.

היא מניחה את ידה על כף ידו. הוא יכול להישבע שבאותו רגע כל
העצבים שלו התנקזו באותה נקודת מגע מתוקה וכל התחושות שאי פעם
חש - ובעיקר התשוקה, עמדו לפוצץ את כף ידו שרתחה ורתחה ואולי
היא עוד תתאדה. המלצר מתקרב אליהם, הוא מת שמישהו יקרא לו או
שמשהו ישפך לו לפני שיגיע אליהם, כי ברגע שההפוך יהיה על
שולחנם היא תזיז את ידה.

המלצר הגיע.

קשה לו לדמיין איך יהיה להם במיטה. אולי הם יעשו אהבה ואולי הם
סתם יזדיינו. לא ממש אכפת לו, העיקר לגעת בה. היא כל כך תמימה
ומאושרת, בטוח שבמיטה היא רועשת.

היא מצטערת שלא הזמינה משהו משכר, ככה היה להם תירוץ לגעת אחד
בשני, כאילו שלא רק בשביל זה הם שתו. היא מתה לגעת בו, מתה
שהוא יגע בה. היא שמה את ידה על כף ידו. מלצר מגיע עם קפה.

היא חושבת על הסיגריה שאחרי רק כי קשה לה לדמיין איך יהיה להם
שניות ספורות לפני הסיגריה, בלי העשן שתמיד מלווה אותם כשהם
ביחד, העשן שנראה כאילו יצא מתוך המדרכה. אז היא מבקשת ממנו
סיגריה - הראשונה בחבילה שקנה לפני שהגיעה. היא מעשנת אותה
בהנאה, מדמיינת שזו הייתה הסיגריה שאחרי.

לילה שלם, רק שלהם, חבילת סיגריות, אחת, ובתוכה אינסוף
סיגריות, כולן - הסיגריה שאחרי.

מלצר.