אני אוהב את העצב הזה,
שמתנשם בכבדות בתוכי,
שגורם לי להרגיש את החיים הפועמים,
לשמוע המנגינה לצליליה אני נע,
אני חולם את הערב ההוא,
בו נפגשנו לראשונה בחדרך,
בו עיני נתקלו בשלך, בתאונת שרשרת ארורה.
הכחול ההוא שבעינייך, שלמולו אני אבוד;
טובע בים של עיניים, בים של רגליים,
ערב רגיל שברגילים,
ורק בעצב של דיעבד, הקסם שבו מתגלה.
אני מומחה בדיעבד, פרופסור מדופלם.
יכולתי להעביר קורסים מתקדמים בדיעבד.
לא יודע לתת בלי לקחת, לא יודע להנשים בלי לנשום,
לא יודע לראות בלי להיראות. אבל אני לומד.
אלוהים, כמה אני לומד.
לא רוצה בלעדייך, לא יודע איך. לא מבין למה, את שומעת?
נעימה רוסית שמתנגנת ברקע, מזכירה לי אותך,
איך אמרת לי פריוויט,
איך אמרת לי פקה.
פקה.