אם את קופצת מעזריאלי, בדרך למטה, את עפה.
מכזה גובה, הנפילה, היא ריחוף.
את לא נזרקת, כי את בחרת להשליך את עצמך מעבר לגג
אז למעשה את פשוט עפה - עד שבמהירות 100 קמ"ש הגוף שלך
פוגע באדמה ומתפרק לחתיכות.
זו לא התאבדות קוסמטית, כשבצד השני של הכביש ימצאו את אחת
הרגליים מכוסות המדים שלך, זה לא יהיה מחזה יפה.
אבל בדרך למטה יהיה לך זמן לחשוב... אולי אפילו להתחרט-
אבל לא תהיה לך דרך חזרה.
אולי באמת לטייל על הפסים. כשרכבת של עשרות טונות פוגעת
בך - אין סיכוי שתצאי מזה בחיים. ונשמרת לך גם אופציית החרטה.
בשניה האחרונה את יכולה תמיד לקפוץ הצידה - אבל גם זה לא מצב
שהיית רוצה שאמא שלך תבוא לזהות אותך, או יותר נכון
את השאריות שלך, באבו כביר.
אני לא יודעת למה את כל כך להוטה שמשהו נוראי יקרה לך.
אונס, רצח, תאונה - כל דבר שיתן לך תירוץ למה את כל כך
כושלת בהתמודדות עם העולם... את חלשה. חלשה כל כך.
השאלה היא - האם תרגישי חזקה יותר, אם תסיימי את עצמך
לבדך? |
