כל בוקר הייתי מתעורר ושוכב בעינים עצומות ומחכה עד שהייתי
בטוח שהתעוררתי לגמרי. לא רציתי את החלומות שלי באור יום.

אבא שלי הוא מלך אנגליה. כולם אומרים לי שיום אחד אני אהיה
בעצמי מלך וכל מה ששייך לאבא יהיה שלי, אבל אני לא מבין, מה
כל-כך טוב בלהיות מלך אנגליה, אם כל מה שיש לך זה ארמון עם
המון חדרים עם תמונות מפחידות של אנשים כועסים על כל הקירות,
עם שפמים דוקרים וזקנים גדולים וחרבות. לכל הילדים באנגליה יש
בית ורק לי אין. אני גר בארמון עם המון חדרים ופעם, כשהייתי
עוד ילד קטן, אפילו הלכתי לאיבוד ולא ידעתי לחזור, וישבתי
באיזה חדר מתחת לשולחן מאחורי המפה ובכיתי וראיתי המון משרתים
וחיילים מהמשמר של אבא מחפשים אותי ורצים מחדר לחדר עד
ש"בוקס", הכלב שלי, גילה אותי וכשכש בזנב וליקק לי את הדמעות
ונבח בשמחה, ואז מצאו אותי שני חיילים ואחד לקח אותי בידיו
וחיבק אותי והמדים שלו היו מחוספסים וקשים יותר מהשטיח בחדר
שלי,  אבל היו נעימים מאוד. והיה לו ריח של זיעת חיילים.  

לכל הילדים יש בית ורק לי יש סתם ארמון עם משרתים שמסתובבים
בכל מקום ותמיד מופיעים כשלא צריך, עם הפרצופים החמוצים שלהם
ויש להם קול כאילו שיש להם נזלת גם בקיץ.  ביחוד יש שם את
הרברט שהוא כמו מנהל הבית או משהו כזה ואבא שלי אמר לו, שכעת
הוא יהיה האחראי לבינוי בארמון. אני לא הבנתי מדוע צריך אחראי
לבינוי, אם הארמון כבר בנוי. אבל אמא אמרה שצריך להוסיף אגף
למשרתים מאחורי הארמון, כי החדרים הקיימים הם בושה לכתר. צריך
לחשוב על אנגליה, היא אמרה. ככה אמא מדברת כשהיא יותר מלכה
ופחות אמא.
   
הרברט לא  חיכה הרבה ומיד הזמין עגלות שנכנסו מהשער האחורי
והביאו המון  קרשים וברזלים והוא עמד באמצע המדשאה האחורית
ונתן פקודות עם האף הסתום שלו, כאילו היה המשנה למלך, הנציב
העליון של הודו. וכאילו לא די בכל הנזק שכבר גרם למדשאה
האחורית של הארמון המלכותי, מהר מאוד הבנתי שאת האגף החדש של
המשרתים, התכונן הרברט לבנות בדיוק על הבית שלי.
לאף-אחד לא סיפרתי על הבית שלי, חוץ מאשר לרוס, אבל אני חושב
שהוא גילה את הבית שלי, עוד לפני שסיפרתי לו עליו ואז שאל
אותי, אם אף-פעם לא רציתי לבנות לי איזשהו אוהל מאחורי הארמון.
אוהל הוא קרא לבית שלי, אבל זה בטח בגלל שהבית שבניתי לי היה
עשוי בעיקר משמיכות וסדינים שקשרתי בין השיחים מאחורי הארמון,
מאחורי מחסן הכלים של המשנה לעוזר הגנן המלכותי, שהיה רוס
בעצמו. אל הבית שלי הבאתי עם הזמן כמה ספרים, ואת הדובון שלי
ואת המצפן שנתן לי במתנה השגריר הספרדי. יום אחד גם גיליתי שם
תפוח עץ ענקי, עם קליפה וחרצנים והכל, ואני חושב שזה רוס
שהשאיר לי אותו, למרות שהוא היתמם ואמר שהוא אף-פעם לא ראה את
התפוח הזה מימיו.  

ואת הבית הזה, הבית האמיתי שלי, היחיד שהיה לי אי פעם, חשב
הרברט להרוס, כאילו שילדים,  נסיכים או לא,  אינם ראויים
לרגשות או לבתים משלהם.  
הימים עברו, והפועלים התחילו לעקור את השיחים. לילה אחד בכיתי,
כשחשבתי שאיש לא שומע, ואחת האומנות הצעירות נכנסה אלי לחדר
השינה והתיישבה על המיטה שלי בלי לדבר וחיבקה אותי  ושרה לי
בלחישה, עד שנרדמתי. אני חושב שזה היה שיר ערש בגאלית.

הפסקתי ללכת אל הבית שלי. רוס שלח אלי בוקר אחד את הספרים ואת
הדובון ואת המצפן עם אחת החדרניות, ואני ידעתי שזה הסוף: הם
החריבו לי את הבית. נשאר לי רק הארמון הגדול, עם המשרתים
והתמונות והחדרים, שנעשו יותר גדולים ויותר קרים.

יכולתי לראות את המדשאה האחורית, או את מה שנשאר ממנה, מחלונות
חדר האוכל של ארוחות הבוקר של יום ראשון. כל יום ראשון אכלה כל
המשפחה המלכותית יחד, ואבא יושב בראש השולחן ומנהל את הארוחה
בהדרת כבוד כאילו יושבת סביב השולחן כל הממשלה ואמא מעירה
לילדים בזה אחר זה על נימוסי שולחן וחוקרת בעניני לימודים
וספורט, כאילו אין ענינים אחרים בעולם. ורק אני ישבתי ועיני
תלויות בבנין החדש שעולה לו מתוך המדשאה, חושב על הבית שלי
ושומע אותו נאנק תחת כובד הבנין, מאחורי הארמון ומרגיש כאילו
משקל כבד יושב על כתפי ועל זרועותי וקשה לי לנשום ואין לי
תיאבון. כן אמא, לא אמא, עניתי בקיצור כששאלה אותי. וכן בבקשה,
לא תודה עניתי, מקווה שלא תשאל עוד ולא אתחיל פתאום לבכות.

אבל הלילות היו הקשים ביותר. הייתי מתכסה מעל הראש ועוצם את
עיני ומשתדל לזכור את ההרגשה שהיתה לי בתוך הבית שלי, מדבר
אליו ומבטיח לא לשכוח אותו אף פעם, ובאחד הלילות קמתי פתאום
מהמיטה וישבתי ליד השולחן בחושך וציירתי לי את הבית כדי שלא
אשכח אותו, אבל בבוקר לא הבנתי כלום מהציור.

ולילה אחד, מאוחר מאוחר, עוררו אותי הגעגועים. יצאתי יחף, לבוש
בכותונת הלילה הארוכה שלי הרקומה בדובונים והתחלתי לרחף
במסדרונות. כל הדלתות נפתחו לפני ללא קול בזו אחר זו, גם דלתות
שלא הכרתי, עד שנפתחו הדלתות האחוריות הראשיות ואני ראיתי את
הבנין עומד לו, חשוך וגמור ומוכן כמעט לגמרי. עמדתי והבטתי בו,
והוא היה מואר באופן משונה ביותר, כאילו לא ירח אחד זורח בשמים
אלא מאה ירחים. גם הכוכבים היו גדולים וקרובים וצבעוניים כפי
שלא ראיתי אותם מעולם. אבל אני הבטתי בבניין. הבטתי בו בכעס
נורא ורציתי שיפול מייד ויתמוטט לנגד עיני ויתאדה ויעלם, אבל
כלום לא קרה. אולי אין  בכוחו של ילד אחד קטן להפיל בנין לבדו.
הבטתי בעצב בבנין, וידעתי שעלי להניח לו במקומו. ויתרתי לו.
עמדתי במקומי, בלי להתאמץ ורק הבטתי בו. ואז קרה דבר.

הבנין התנדנד מעט ורעד, כאילו עברה בו צמרמורת. לאט לאט הוא
ניתק מן הקרקע והתחיל להתרומם ללא קול באוויר, עד שתלה בגובה
בו כבר לא היה כל כך ברור לעיין. הורדתי את עיני והבטתי אל
המקום בו עמד קודם. הכל היה במקומו: המדשאה, והשיחים, ומחסן
הכלים של העוזר למשנה הגנן המלכותי, והבית שלי. הוא עמד שם שקט
ותמים כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו, מואר באור מאה הירחים,
ומחכה לי.

בלי קול החלקתי אליו. רגלי לא נגעו כלל בדשא, ורק הרגשתי רוח
קלה מנפנפת את שערי ואת שולי כתונת הלילה שלי כשהחלקתי אל הבית
שלי. נכנסתי אליו והתישבתי בו ומצאתי את הדובון שלי, שבירך
אותי לשלום ואת בוקס והמצפן והספרים ותפוח העץ ועוד כמה דברים
שלא זכרתי ששמתי בו, ואפילו היו בו כמה דברים שלא הכרתי.
חיבקתי את הדובון ויחד נגסנו בתפוח העץ, שהיה מתוק כדבש ושתינו
משקה טעים שלא טעמתי לפני כן מעולם מתוך כד זכוכית שזהר באור
עמום בחשיכה. כך ישבתי עד שנרדמתי לי.

כשהתעוררתי בבוקר במיטה בחדרי בתוך הארמון, צחקתי לעצמי. חכה
עד שאספר לרוס מה עשיתי הלילה, אמרתי לדובון ששכב לידי במנוחה.
נלך אל הבית גם הלילה אם נרצה, אמרתי לו. נוכל ללכת אליו בכל
לילה שנרצה, גם כאשר יתחילו לגור בבניין. סמוך עלי, אמרתי
לדובון, אני אוכל להניף את הבניין באויר בכל פעם שארצה, גם
כשיגורו בו, כי מהו משקלם של כמה בני אדם למי שיכול להניף
בניין שלם.

הדובון לא ענה לי, אבל מתוך הבעת פניו ידעתי שהוא מרוצה.      
                                                         

לגוסטבו חזן
אפריל 94  - מרץ 99