שתיים בלילה וקר.
הוא שוכב במיטה, מנסה להרדם. מנסה לחשוב, איך כל זה קרה?
לא משנה כמה יסתכל על סיביל, החתולה השחורה עם העיניים הירוקות
והזוהרות בחושך, מכורבלת בתוך עצמה בפינה של החדר, איפה שכל
הבגדים המלוכלכים, זה לא יעזור. הוא עדיין ירגיש שקר. גם עם
מפזר-חום ומזגן שפועל על שלושים מעלות ומחמם את החדר כמו
סאונה, עדיין יהיה לו קר. קר בפנים, קר בלב. הוא לא יודע בדיוק
למה. זאת אומרת, הוא יודע בערך, אבל לא יכול לשים את האצבע על
הסיבה ולומר: "זה מה שעושה לי קר בלב", ולהעלות את הטמפרוטה.
זה לא הכי פשוט בעולם וגם הוא עייף וכואב לו הראש מאוד.
וקר, ככה זה בתקופה הזו של השנה, תמיד. קר מאוד. לא קור כזה
שמקפיא את הגשם והופך אותו לברד, לא קור של שלג שיורד ואפשר
לשחק איתו. קור כזה, משהו לא מוגדר, בסביבות החמש מעלות, תמיד.
בוקר, לילה, ערב. כי ככה זה. ככה זה העולם בתקופה הזו של השנה,
מאז שהוא זוכר את עצמו, פברואר עד דצמבר, כל הרחובות רטובים
מהגשם ויש לחות כזאת באוויר, וכשנושפים אז רואים את זה, כמו
אדים, ומתעטפים במעיל גדול וחם עם שתי שכבות מתחת, ומכניסים את
הידיים לכיסים והשיניים קצת נוקשות וחושבים כמה נחמד יהיה כשכל
זה ייגמר, ושוב יהיה קיץ וחם וכיף וים, וכל הבחורות יילכו עם
גופיות ונאכל ארטיקים ונלקק גלידה בגביע ונשתזף ולעזאזל עם
סרטן העור, כי קיץ זה רק חודש אחד בשנה.
ובינתיים קר.

הוא קם בבוקר, לא עם שעון מעורר. סתם ככה, כשהשמש עולה. זה
היום החופשי שלו מהעבודה והוא יכול פשוט להישאר בבית ולהתבטל,
לישון. אבל אי אפשר כי צריך לקנות מצרכים במכולת. המקרר ריק
כבר, לא כמו אז, כשהיא הייתה והם היו אוכלים ביחד כל מיני
דברים שהיא הייתה מבשלת, ושהוא היה מבשל ואחרי שהיו מפנים את
הצלחות היו מפנים את עצמם לחדר השינה.
סיביל עדיין מכורבלת כמו כדור בתוך עצמה, בפינה של החדר, איפה
שהכביסה המלוכלכת, שלא היה לו כוח לפנות. כשהיא הייתה, הבית
היה תמיד נקי.
הוא מתמתח ומפהק, העיניים מלאות בלכלוכים של הלילה, שמתנקזים
בצדדים כשהעיניים נעצמות. הוא מתבונן בחתולה שישנה עדיין בפינה
של החדר, מכונסת בתוך עצמה, אפה מונח על זנבה השחור ועיניה
עצומות, בטנה עולה ויורדת עם כל נשימה. הוא רוצה לרדת מהמיטה
ולהכין ארוחת בוקר, אבל מחליט לבזבז כמה שניות מהחיים ולהסתכל
עליה. זה מרגיע אותו, לראות אותה ישנה.
סוף סוף הוא קם מהמיטה, מתהלך בכבדות למטבח וניגש למקרר. אותו
מכשיר ששומר את הירקות בטמפרטורה נמוכה כדי שלא ירקיבו. כמו
שכדור הארץ שומר את בני האדם בטמפרטורה נמוכה, בדיוק אותו דבר.
כדי שלא ירקיבו, כדי שיישמרו ויחיו הרבה שנים עם המועקה של
הקיום. ומדי פעם יבוא מישהו, או מישהי, ויושיטו יד, והם ייצאו
קצת אל החום והאהבה, רק כדי לחזור כעבור כמה זמן אל הקור
והבדידות, אבל עם הבדל אחד קטן. נגיסה. נגיסה שתשאיר אותם
מצולקים לנצח ואכולים מבפנים, קרובים יותר ויותר אל ההשמדה. כי
בני האדם לא יכולים למות מקור, רק מחום. מאהבה.

הוא מוציא תפוח עץ ונוגס בו הכי בעדינות שיכול, אבל עדיין
משמיע קולות לעיסה שהיא הייתה נוהגת לתאר אותם כצורמים
ומבחילים וביקשה ממנו שיפסיק. אז הייתה מרימה את התפוח ונוגסת
בו בעצמה, לא משמיעה אף צליל צורם, רק צלילים שקטים שקרוב
לודאי שהיו באותה עוצמה כמו שלו, אבל לו הם לא הפריעו כשהיא
השמיעה אותם. כי כל צליל שיצא מפיה ריתק אותו. אפילו כשהייתה
צרודה, או משהו כזה.
בתא קטן בתוך המקרר, תא קטן שנקרא: "פריזר", שהיה נמוך בעשרים
מעלות מהטמפרטורה הרגילה של המקרר ונועד לשמר דברים להמון זמן,
שוכב לו תפוח עץ, תפוח עץ אכול, תפוח עץ שהיא נגסה בו. הוא
מסתכל פנימה, לבדוק שזה עוד שם, וסוגר את דלת המקרר. בצעדים
גמלוניים ניגש אל השיש שבמטבח, שם נח לו שלט לבן, לוחץ על
כפתור, כפתור יחיד ומדליק את המזגן, שמכוון על מצב אחד בלבד.
חום.

במקלחת מופעל זרם המים החמים, אבל זה לא עוזר. זה לעולם לא
יעזור, גם אם הוא יכוון על עוצמת החום הגבוהה ביותר, עוצמה
שהייתה יכולה לגרום לכוויות מדרגה שניה, עדיין יהיה קר. כי קור
זו לא תחושה שאפשר להעלים, זה משהו שנולדים איתו או רוכשים
וברגע שיש את זה, אי אפשר להיפטר מההרגשה המציקה הזו, שקר.
תמיד קר.
והוא שוטף את עצמו מהלילה, לא כי הוא מרגיש מלוכלך, אלא סתם כי
התרגל, התרגל אחרי שהיא אמרה לו שהוא מזיע וזה לא נעים ומאז כל
יום היה מתקלח. רק בשבילה. וכשהיא הלכה ממנו, הוא עדיין לא
הפסיק. הבית נותר מבולגן ודי מלוכלך, כי הוא מתעצל לנקות
והמקרר מלא בדברים שאפשר פשוט לחמם ולאכול, דברים שהיא כינתה
כלא בריאים ושלא ייעז להכניס את הזבל הזה לגוף. כי החיים, הוא
חשב לעצמו בעודו חופף את שיערו הקצוץ, זה לא משהו שאפשר לחמם
וזה יהיה מוכן. בני האדם הם לא משהו כזה. הוא, מעל לכל, לא
משהו כזה. צריך לאט לאט, מבפנים, להעלות את הטמפרטורה, בדיוק
במקום שכואב ואז, אולי, זה יהיה מוכן. מוכן לצאת, לחקור, לחפש,
להיקשר, לאהוב. מוכן למישהי אחרת, שתנגוס בו ותשאיר אותו עם
צלקות שלא ניתן יהיה לרפא.

הוא יוצא ומתנגב וכל החדר מלא אדים, כמו בחוץ, כשנושפים וזה
נראה כאילו מישהו מעשן והילדים הקטנים עושים פוזות של כוכבי
קולנוע וצוחקים ומאוחר יותר, כשמתבגרים, קונים סיגריות אמיתיות
ועדיין עושים פוזות של כוכבי קולנוע, אבל לא ממש צוחקים. כי
לעשן זו רק דרך, כי האפר שנשרף ונותן הרגשה של גבריות, מבטא
יותר מכל את הצורך להתחמם. לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. להרגיש
טוב בלב, דבר שגם מעיל עם שלוש שכבות מתחת לא יכול לעשות.
וסיביל מתעוררת. היא מתמתחת לאט לאט וכל הגוף שלה רועד, לא כי
קר, אלא כי ככה חתולים מתמתחים. אולי זה בגלל שלחתולים תמיד
קר, הוא חושב לעצמו ותולה את המגבת על חבל הכביסה עם הגג הקטן
ממעל, שכשיורד גשם אז שדברים לא יירטבו.
וסיביל מגיעה לסלון, הולכת בצורה שרק חתולים יכולים ללכת, עם
זוג רגליים ימנית קדימה ואז זוג רגליים שמאליות קדימה. אף פעם
לא רגל ימין קדמית עם רגל שמאל אחורית או משהו כזה, תמיד אותה
צורת הליכה. לא כי הם לא יכולים אנטומית, החתולים, אלא כי ככה
הם בנויים מבפנים וזה לא משהו שאפשר לשנות.
היא מייללת, רעבה והוא ניגש אל הארון האפור ומוציא אוכל. היא
תמיד אמרה שאפור זה צבע מדכא ושהיא לא רוצה לראות דברים אפורים
בבית, בטח ובטח שלא רהיטים. אבל אי אפשר למנוע, למשל, את
העובדה שהשיער שלו האפיר, וזה הטריד אותה. הוא ראה את זה.
אחרי שהיא הלכה הוא החליף את כל הרהיטים החומים או האדומים או
הכחולים לרהיטים בצבע אפור. הוא לא ידע למה ממש, הרי זה יותר
כיף לקום בבוקר במיטה עם מצעים צהובים, אבל ככה הוא הרגיש,
שעכשיו הכל אפור וככה זה צריך להיות, ככה זה מתאים. השיער
,הארון, המיטה, המקרר ,האהיל של המנורה וגם שולחן הכתיבה. זה
יהיה שחוק לומר שהחיים אפורים, אבל זה מה שזה היה בסופו של
דבר.

וסיביל עדיין מייללת ומתחככת ברגל שלו בעודו מוזג את האוכל
היבש בטעם ארנבת לתוך הקערה. הוא נזכר בסרט של פינוקיו, שהחתול
הקטן היה מתחכך ברגל של ג'פטו והגרב האפורה הייתה נופלת, חושב
כמה נחמד היה לראות את הסרט הזה שוב, ועוד יותר, כמה נחמד היה
אם באמת היה אדם כזה, עם גרביים אפורות ושיער אפור וקול צרוד,
שלועס את התפוח בקול רם, שמסוגל להפוך ערימה של קרשים מעץ
ליצור חי. ואז היה נזכר שזו בכלל הפיה הכחולה, שהפכה את
פינוקיו לילד אמיתי והבין שאנשים אפורים שלועסים את התפוח בקול
רם לא מסוגלים לעשות דברים כאלו, רק פיות כחולות.
והפיה הכחולה שלו כבר הלכה מזמן.

הוא מניח את הקערה על הרצפה והחתולה השחורה מתקרבת ומרחרחת,
אבל לא אוכלת. היא תאכל רק כשהוא יתרחק ולא יהיה שם. פעם הוא
קרא בספר שחתולים תמיד בטוחים שיגנבו להם את המזון, זה משהו
שנשאר להם מהטבע, עוד כשהיו טורפים דברים ונאבקים על כל פיסת
בשר. עכשיו זה לא משהו שהם צריכים לעשות, במיוחד לא סיביל, כי
מה לו ולאוכל בטעם של ארנבת, אבל היא עדיין עושה, כי יש דברים
שנשארים.
הוא חוזר לחדר השינה, איפה שפעם נחה לה מיטה עם מצעים בצבע
צהוב, איפה שפעם נחה לה אישה שנהגה לישון בצורה מכורבלת ולפהק
ולהוציא את הלכלוך ההוא מעיניים שיש תמיד בבוקר ונתנה לו נשיקה
לפני שיצא לעבודה ותמיד חיכתה שיחזור. ובארון נחה לה חליפה על
קולב, שאם זכרונו לא מטעה אותו וזה דווקא די סביר שכן, היא
בעצמה אמרה לו לקנות, כדי שייראה קצת יותר מכובד, למען השם.
הוא מכפתר את החולצה ולובש את המכנסיים, גורב את הגרביים ונועל
את הנעליים, קושר כל שרוך בשתי לולאות.
וכך, לבוש כמו לנשף ונסוך אדרת כבוד, הוא חוזר לסלון, מעיף מבט
אחרון בסיביל שלועסת את הארנבת ומסובב את המפתח בדלת בשביל
לצאת. הוא חושב על סיביל אוכלת ארנבת אמיתית, ומחייך. חיוך
ראשון הבוקר, חיוך ראשון מזה די הרבה זמן.
הוא יוצא מהבית, סוגר אחריו את הדלת, נושם את האוויר רווי
הגשם, ופתאום נזכר.
כמה שקר.

יוצא אל הרחוב וזה קצת קריר, אבל לא בעוצמה כזאת שתגרום לו
לחזור הביתה וללבוש את המעיל, כמו שהיא הייתה רוצה שילבש. לא
בעוצמה כזאת שתגרום לו לשנות את אורח חייו, כי הוא הרי רגיל
לזה, לקור ולעצב, אז מה כבר השתנה?
מסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא חוצה את הכביש. מכוניות חולפות
על האספלט הדו סטרי, משפריצות קצת מים. לא יותר מדי, בסך הכל
אלו נהגים נחמדים שנוסעים לאט. אפשר לראות את זה לפי המכוניות
הישנות, הן תמיד יהיו של האנשים הסבלניים, אלו שלא יחתכו מימין
אף פעם ובחיים לא יצפרו ולעולם לא יעברו את חצי מהמהירות
המותרת.
אחרי המכונית הלבנה, שהיא כל כך ישנה שאפשר לראות מתי היא
יוצרה בשתי הספרות הכי ימניות של לוחית הרישוי, הוא חוצה את
הכביש. לא שהוא יכול ממש לראות את המספרים, בכל זאת, בגילו
הראיה קצת נחלשת.
זה חורף, כמובן, והמים ברחובות מתנקזים אל פתחי הביוב, אבל זה
לוקח זמן, ועד אז, עד שהכל מתנקז, הכבישים חלקים ורטובים ויש
את השלוליות האלו לפני השפה של המדרכה, ואי אפשר לחצות את
הכביש מבלי להרטב קצת ברגליים. הילדים הקטנים תמיד מקפצים מעל
המים. בימים הגשומים במיוחד גם זה לא עוזר. בכל אופן, לקפוץ
הוא לא יכל. אז הוא הלך בשלולית. הוא פשוט הלך.
גם הגרביים הלכו, הוא חשב לעצמו.

בשעות האלו של הבוקר תמיד אפשר לראות אנשים צועדים, אם זה
בשביל סתם להתאוורר או אם בשביל לשמור על כושר. הוא לא ממש
רואה את הטעם בלשמור על כושר, כי אם אתה בריא, זה רק אומר
שתמות מאוחר יותר ויש לו מספיק מהחיים האלו גם ככה. למרות שהוא
לא בדיוק מתקרב לגיל הזה של "זקן", הוא מרגיש שאין ממש טעם.
בנעליים רטובות הוא צועד אל עבר חנות המכולת, מרחק שתי רחובות,
הגרביים ספוגות במים והסוליות משמיעות "סקוויק" כזה, כמו
שלפעמים היה מגיע הביתה בנעליים רטובות וכל כך שמח לראות אותה,
עד ששכח לנגב אותן בשטיח. והיא, במקום להתנפל עליו בחיבוק
ונשיקה, אמרה לו שקודם ינקה את הנעליים. אז הוא חזר אחורה ועשה
מה שהיא הורתה לו לעשות ונכנס הביתה שוב עם סוליות יבשות, והיא
באמת חיבקה ונישקה אותו, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר בכלל.

"מה נשמע, אדון?"
אלברט, החנווני, הוא איש נחמד. הוא זוכר אותו, לא כי הוא לקוח
קבוע שבא כל יום וקונה שש כיכרות לחם בשביל המשפחה הרעבה שלו,
אלא כי כל פעם שהוא בא זה בבוקר, כשאין הרבה לקוחות ואפשר לנהל
שיחה נחמדה של כמה דקות, שמשאירה הרגשה טובה כזאת ואז יום
העבודה נראה הרבה פחות גרוע, עם הזקנות והסלים שלהן והילדים
הקטנים עם הסיגריות והבריונים האלו שמכניסים את הכלב לחנות
ואלברט צריך לצעוק עליהם, שאם הוא רואה את הקוף המגודל הזה שוב
הוא תולש לו את הזנב ותולה אותו איפה שהאוכל לכלבים.
"אתה יודע אלברט, הדברים הרגילים. מזג אוויר ושטויות מהסוג
הזה", הוא אומר.
"הו כן, אל תשאל. לפני כמה ימים נסעתי לחתונה של הבת-"
"מזל טוב!" הוא אומר וטופח על שכמו של אלברט.
"תודה רבה. בכל אופן, היה כזה גשם שחשבתי שהנה אני מחזיר את
הנשמה שלי לבורא".
"מה אתה אומר?, מה קרה?" הוא שואל ונשען על הדלפק, קצת רוכן
לעברו, לא באיום, כי אם בתנועה כזאת של לחישה.
כמו בבית הספר כשסיפר לג'ינג'י ההוא שהמורה לאנגלית התגרשה
מבעלה.
"שלולית כזאת גדולה", אומר אלברט ומחווה תנועה מתאימה בידיו,
"ואני נתקע עם המכונית בפנים, חשבתי שאני מת".
"ואיך זה נגמר?"
"איפה נגמר? הלך האוטו, שקע בפנים", אומר אלברט ושניהם צוחקים
צחוק כזה, לא היסטרי, אלא נימוסי, של בוקר. של חורף.

הוא הולך ברחבי החנות ומהר מאוד אוסף מהמדפים כל מה שחיפש. קצת
אוכל בטעם ארנבת בשביל סיביל, כמה תפוחים ירוקים, לחמניות,
חמאה, אוכל שאפשר פשוט לחמם ולאכול. הדברים הרגילים, בקיצור.
אלברט ידע מה הוא יקנה עוד לפני שראה אותו עם המצרכים ביד,
מתקרב לעבר הדלפק ומשמיע "סקוויק" של נעליים רטובות.
"תביא לי עיתון, אלברט", הוא אומר, ואלברט מושיט את ידו למדף
מאחור ומוסר לו את גליון הנייר בצבע השחור לבן.
בעוד אלברט מקיש את המספרים בקופה, הוא מעיין בעיתון. לא היו
בו הרבה דברים מעניינים, אבל הוא בכל זאת קנה אותו בכל פעם
שיצא לו. כי היא ביקשה ממנו תמיד ופשוט התרגל.
העיתון היה בשחור לבן ברובו, כל מיני כתבות על רוצחים
שמסתובבים חופשי וידיעות על תהליכים פוליטיים שקרו לאחרונה.
הכנות לסילבסטר, ביקורות קולנוע, אבל העמוד השנים עשר והשלושה
עשר היו מיוחדים. הוא לא ידע את זה כי קרא אותם, או משהו כזה,
אלא כי במבט ראשון הוא ראה את ההבדל: הם היו צבעוניים.
והעיתון, שתמיד היה בצבע של שחור לבן, לא הראה הרבה כתבות עם
צבע. בכל שבוע הכתבה עם הצבע הייתה זאת שהייתה עתידה למשוך הכי
הרבה תשומת לב, זאת ששווה לבזבז עליה כמה מחסניות של דיו בבית
הדפוס, כי היא, משווקת את העיתון. אם הוא היה הופך כמה עמודים
אחורה הוא היה רואה שהיא גם כתבת שער, אבל הוא לא הפך. הוא
פשוט התחיל לקרוא.
"אה, אתה מסתכל על הכתבה על המתים?", שואל אלברט ואורז את הכל
בשקיות.
זה לא לוקח לו זמן וכעבור כמה שניות הכל מוכן. מה שלוקח לו זמן
זה החישוב. בגלל זה לא הרבה קונים אצלו, לאלברט קשה להתמודד עם
עומס.
"אהא", הוא מהנהן למרות שאין לו ממש מושג על מה מדובר, רק חמש
דקות מאוחר יותר.
"זה דבר גדול, אני אומר לך. הרבה אנשים רוצים להקים את הקרובים
שלהם לתחיה. מזל שאצלי, טפו טפו טפו", הוא אומר ויורק על
הרצפה, "עוד לא מת אף אחד".
הוא רוכן על הדלפק בחנות של אלברט ומתחיל לקרוא. לאלברט לא
אכפת, הרי ממילא שבע בבוקר ואין סיכוי שיבואו לקוחות והוא
יפריע להם. אלברט נותן לו לקרוא ומחכה עד שיסיים.

והוא קרא. קרא על כך שהממשלה סוף סוף אישרה את התוכנית להחייאת
מתים ועכשיו, אחרי שרוזוולט, בנימין זאב הרצל, אינשטיין והמפרי
בוגארט שבו לחיים כי מצאו על הבגדים שלהם שערות מהקרקפת, עכשיו
כל אחד יכול להגיש בקשה ולהביא דגימה ובמידה והוועדה מוצאת
לנכון, יוחזר לו היקר לו מכל, או סתם חבר טוב.
הוא לא חשב על זה שלא מצאו עדיין תרופה לסרטן וכולם נוסעים
במכוניות ולא ברחפת ואין רובוטים שעושים את העבודה במקומנו ואי
אפשר לעבור ממקום למקום בלחיצה של כפתור ועדיין לא מצאו דרך
שיהיה קיץ יותר זמן, ועם זאת, אפשר להחיות מתים. הוא לא חשב על
זה. הוא רק חשב על האפשרות, שאולי...
אולי.
"זה אמיתי?", הוא שואל בתדהמה.
"בטח שאמיתי, זה כתוב בעיתון", אומר אלברט, "זה עניין שמתבשל
כבר כמה חודשים, להביא את זה לציבור הרחב, אבל שמרו את זה
בסוד, לא יודע למה".
"אני... לא יודע מה לומר".
"אתה לא צריך לומר שום דבר", אומר אלברט בשקט, "אני יודע בדיוק
על מי אתה חושב".
שקט משתרר. אלברט מתבונן בו, מסתכל על העיתון, אבל שניהם ידעו
שהוא לא ממש מסתכל, רק שם את המבט שלו שם וחושב על דברים אחרים
לגמרי.
"אתה חושב שכדאי לי לנסות?", הוא שואל.
"תמיד כדאי לנסות", אומר אלברט, "הרי לאבד אותה שוב אתה לא
יכול, נכון?"

הוא יושב בבית, ליד שולחן הכתיבה, ומנסה לחשוב. מנסה לנסח מכתב
בשביל הוועדה ההיא, ולהוכיח להם ששווה להם להחיות אותה. אבל
אחרי חצי שעה שעברה מאז שכתב על הדף הלבן והריק שהיא בשבילו
הכי בעולם ונותנת לו סיבה לחיות, אין לו עוד רעיונות. הוא חושב
לנסות ליצור קשר עם עוד אנשים שאהבו אותה, אבל זה אומר שיצטרך
לדבר עם חברות שלה, או ההורים שלה, שאף אחד מהם לא חיבב אותו
מעולם. 'לא יוצלח', הם קראו לו.
לא, האפשרות הזאת לא באה בחשבון.
בעודו מהרהר באה סיביל ומתיישבת על ברכיו, כמו שחתולים עושים
כשהם רוצים שילטפו אותם, כשהם רוצים תשומת לב. אז הוא מלטף
אותה וחושב על היום שבו הבחורה שלו הלכה ממנו.

זה היה לפני שנה כמעט, ביום של הסילבסטר. הוא רצה ללכת למסיבה
ואילו היא רצתה להיות איתו לבד ואז הוא אמר משהו טפשי, והם
התחילו להתווכח, ואז זה התפוצץ להם בפנים. כל העניינים הקטנים
האלו, שמבליגים כדי שמערכת היחסים תמשיך. כי אם יתחילו לעשות
עניין מכל דבר קטן, זה לא ייגמר. וכל פעם שהיא הייתה רואה
כתמים של משחת שיניים בכיור, וכל פעם שהוא שכח את התאריכים
החשובים שלהם, והרגעים האלו שהוא רצה להיות לבד אבל היא לא ואז
זה נהיה מעיק כזה, וכל הדברים הקטנים האלו, שכשהם קורים אז זה
באמת שום דבר ולעשות מזה ריב יהיה מטופש, כל זה יצא בסילבסטר.
היא אמרה שהוא לא יוצלח מפוזר ושהיא לא מבינה מה היא עושה
איתו, והוא אמר שהם אף פעם לא עושים דברים שהוא רוצה לעשות,
והכתמים בכיור הפכו אותו לבהמה והיומולדת שהוא שכח הפכה אותו
לאגואיסט, וכל הפעמים שהיא פלירטטה עם החברים שלו הפכו אותה
לזונה, ובסוף היא יצאה מהמכונית.
רבע שעה אחרי זה, בסילבסטר, הוא עישן סיגריה, סיגריה ראשונה
מזה שנה וחצי, לבד. היו זיקוקים של השנה החדשה והוא הזיל דמעה,
בשקט, כשאף אחד לא ראה. הוא רצה לרוץ אליה ולהגיד שהוא מצטער
ואוהב אותה ורוצה להתחיל מחדש, אבל בתוך תוכו חשב שאין טעם,
הרי זה יתפוצץ עוד כמה חודשים ממילא, וחוץ מזה, זה כבר לא יהיה
אותו דבר. זה לא ברגע הנכון, היה סילבסטר ויעבור עוד זמן רב עד
שיגיע עוד אחד.
ועברה שנה, ובינתיים היא נסעה לתאילנד ובאו  הסופות והגלים וכל
קבוצת המטיילים שהייתה איתה כבר לא חזרה הביתה. כשהוא שמע על
זה זה לא הזיז לו יותר מדי,
הוא הרי איבד אותה הרבה קודם.

אז עכשיו יש לו הזדמנות, הזדמנות להתחיל את הכל מחדש. אבל הוא
לא יכול, הוא לא מסוגל. כי לאנשים הממושקפים בוועדה ההיא,
שמקבלים מאות פניות ליום, לא אכפת מבחורה אחת שהוא מעולם לא
הפסיק לאהוב. אכפת להם מהפיסיקאים והמתמטיקאים, מהמדענים
והפוליטיקאים, מהרופאים והאסטרונאוטים. אלו האנשים החשובים,
אלו האנשים שמסוגלים לעשות שינוי, לקדם את האנושות קדימה.
וכידוע, האנושות חשובה הרבה יותר מאדם אחד. במיוחד יותר מאדם
מת אחד.
והחתולה בינתיים מתחילה לגרגר, כי כל הזמן שהוא חשב, הוא ליטף
ככה, בעדינות. כמו שהיה מלטף את הבחורה שלו על הלחי, כמו שהיה
אוהב אותה.
סיביל, שנמצאה ברחוב זמן קצר אחרי הסילבסטר, תמיד הרגישה, גם
אם הוא אף פעם לא אמר לה וגם אם חתולים לא בדיוק מסוגלים לחשוב
על דברים כאלו, שהיא תחליף למשהו. העתק בזעיר אנפין של דבר
שכבר אבד. וההרגשה הזאת מעולם לא הרפתה ממנה, גם כשהיה מלטף
אותה והיא הייתה מתמכרת למגע שלו. גם כשהיה קורא לה בשמות חיבה
ומשחק איתה בכדור צמר וצוחק איתה. כי תמיד יש את העניין הזה,
שאם קשה להסביר אותו לבני אדם אז בטח קשה להסביר אותו לחתולים,
שזו לא היא שהוא מלטף וזו לא היא שהוא צוחק איתה וזו לא היא
שגורמת לו לחייך. זו הבחורה שלו, שהוא איבד. לא חתולת רחוב
שחורה עם עיניים כחולות, זו לעולם לא תהיה. תמיד סיביל תהיה
תחליף, תחליף למשהו שכבר לא קיים עוד.

הוא יושב וחושב שאין טעם להמשיך ולשבת ככה, שבהייה בדף ריק
ולבן לא תחזיר אותה, ונזכר במה שאלברט אמר, על זה שאי אפשר
לאבד אותה שוב, והחליט שהוא הולך לשם, לבניין של הועדה עם
הכתובת שפורסמה בעיתון עם הכתבה הצבעונית ומנסה ככל יכולתו
לשכנע את האנשים הממושקפים והמקריחים עם העפרונות מאחורי
האוזניים, לתת לו אישור להחזיר אותה. הוא לא יכול להיכשל, הוא
לא יכול לאבד שום דבר, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר איבד את הכל.
הוא לא יכול להפסיד שום דבר.
אין לו מה להפסיד.
בתנועה אחת הוא קם מהכיסא. סיביל מנתרת בבהלה ונוחתת על הרצפה
ואז נזכרת שהיא רק תחליף וזו לא היא שהוא ליטף, אלא מישהי
אחרת, ומשמיעה נהמה שקטה. הוא לא שם לב. הוא כבר מוכן לצאת, עם
החליפה והנעליים והדף הלבן והריק כמעט לגמרי. בשני צעדים הוא
ניגש למקרר, מוציא מהפריזר את התפוח הנגוס, מכניס אותו לצנצנת,
ויוצא. סיביל מביטה בדלת הנסגרת ויודעת שתתגעגע, כי למרות הכל,
למרות שהוא אדיוט מטומטם שמעולם לא גרם לה אושר, היא עדיין
אוהבת אותו. גם הוא עדיין אוהב אותה.
למרות שהיא רק תחליף.

בבניין המדע, מבנה עצום בגודלו עם כיפה מכסף, כדי לבודד את
הקור, יש מאתיים ושלוש עשרה קומות. בגלל זה לוקח קצת זמן לעבור
מחדר לחדר, במיוחד כשמריצים אותו הלוך ושוב בלי הפסקה כבר במשך
שעה וחצי, עם הצנצנת ובתוכה התפוח, עם רגליים עייפות וזיעה
מתחת לגופיה.
"אבל היה כתוב בעיתון שזו קומה מאה חמישים ותשע", הוא אומר.
"אתה אל תגיד לי מה יש בעיתון", משיב לו השומר השמן עם השפם,
"כי בעיתון הכל שטויות. אם הייתי מאמין למה שכתוב בעיתון כבר
מזמן הייתי מתפגר. עכשיו תקשיב לי, ותקשיב לי טוב".
"אני מקשיב".
"שתוק. תעלה לקומה שישים ושלוש ותבקש לדבר עם ארנולד, תגיד לו
שג'וזף שלח אותך. ארנולד יביא אותך בדיוק לחדר המתאים, למה כי
לבד אתה בחיים לא תצליח. אם הייתי מקבל...", השומר נתקע.
"תפוח?"
"כן. אם הייתי מקבל תפוח על כל פעם שהלכתי לאיבוד במקום הזה,
כבר מזמן היה לי מטע תפוחים, או משהו כזה".
השומר חושב על כך לרגע, ובתאיו הקטנים, האפורים והחלודים הוא
מגיע למסקנה שכרגע הגיע למסקנה טפשית מאוד.
"טוב, עוף לי מהעיניים עכשיו", הוא אומר ומתיישב על כיסא כחול
ליד דלת הכניסה.

בבניין המדע חם. זאת אומרת, לא בדיוק חום כזה של קיץ, שאפשר
ללכת בלי חולצה ברחוב ולשחק כדורגל, אלא חום כזה, שעושה לך טוב
בלב. האנשים לא באמת עצבניים עליך, פשוט היה להם יום קצת קשה.
אתה לא באמת עייף, אתה פשוט קצת מותש, והעיקר - אתה לא באמת
עצוב, זה פשוט הקור הזה, שגרם לך להרגיש ככה. ואולי, בגלל
הכיפה של הכסף שמבודדת את המקום הזה מהעיר, הכל נראה פתאום
אחרת, הכל נשמע פתאום אחרת.
הכל מרגיש פתאום אחרת.
אז נכון, אין ילדים קטנים שמוציאים אדים מהפה ואין מכוניות
ישנות שמשפריצות מים מהשלוליות, או מוכרי מכולת נחמדים שנותנים
לך לקרוא את העיתון של הבוקר ולהישען על הדלפק שלהם, אבל יש
משהו אחר. משהו, שרק אצל אלברט, בכתבה ההיא, הצבעונית, היה. יש
צבעים אחרים חוץ מאפור ויש תקווה שאולי. יש סיכוי שאולי.
אולי היא תחזור.

"מה אתה רוצה?"
גבר עצבני וקירח עם צלקת בלחי ימין מקבל אותו בסבר פנים.
"אתה ארנולד?", הוא שואל.
"אני ארנולד".
"ג'וזף שלח אותי, אני מחפש את החדר של הוועדה",
"איזה חדר?", שואל ארנולד עם עיניים עייפות.
"החדר, של הוועדה".
"וועדה?"
"הוועדה, בקשר להחייאת המתים".
"על מה אתה מדבר, אדוני", הוא ממלמל ואז יש שקט כזה באוויר.
והוא בטוח, שהכל אבוד. שהכל סתם. שהכתבה לא הייתה אמיתית, ושום
דבר לא אמיתי, והבניין הזה סתם עוד בניין משרדים מבודד מקור,
ואין סיכוי. אין סיכוי שהיא תחזור.
והוא מתחיל לבכות, כמו לפני שנה, אחרי שהיא הלכה ממנו והשאירה
אותו לבד. דמעות מתחילות לזלוג במורד הלחי והוא מתמוטט על הכסא
וחופן את ראשו, עם השערות האפורות בידיו. וארנולד מנער אותו
ואומר שזה בסדר והוא יודע על מה הוא מדבר, וזה פשוט מנגנון
סינון כזה, כדי שלא יבואו כל מיני נוכלים ויעמיסו על הוועדה עם
שטויות, אבל האיש עדיין על הכיסא בצבע הכחול, בוכה. בוכה על כך
שאין לו סיכוי, אין לו תקווה להשיב אותה בחזרה. וארנולד מנער
אותו והוא מרים את הראש ולרגע שניהם נראים בדיוק אותו דבר, רק
שארנולד קצת יותר מקריח. לשניהם יש את אותו המבט העצוב
בעיניים, וסימן ארוך על לחי ימין.
"גם אני איבדתי מישהו", אומר ארנולד בשקט, "זה היה במלחמה",
הוא מצביע על הצלקת.
"מה קרה?"
"השליכו רימון. שמעתי פיצוץ ורצתי לכיוונו, ואז הוא מת לי
בידיים. היה עליי את הדם שלו. פניתי לוועדה, אבל הם לא הסכימו.
אמרו לי שהוא לא מספיק חשוב. בשבילי הוא היה הכל", הייתה
שתיקה. "אני לא יודע למה אני מספר לך את זה", הוא אומר.
"אני... מצטער".
"אל תצטער. לי כבר אין תקווה. אבל אולי אתה תצליח", הוא נותן
בו מבט עצוב. "זה בסוף המסדרון ימינה, בדלת עם הידית הכחולה".

אין תור, אין רשימה על הדלת. מי שבא בא, ומי שיוצא, לא בא
יותר.
הוא מסובב את הידית הכחולה ונכנס, וזה בדיוק כמו שדמיין
לעצמו.
ליד שולחן ארוך וחום יושבים שלושה אנשים ממושקפים ומקריחים, עם
עפרונות מאחורי האוזן. הם מבוגרים למדי, אצבעות ידיהם גרומות
והעור על פניהם מקומט במקצת.
"ציפינו לך", אומר אחד מהם.
"ציפיתם לי?"
"תעזוב אותו", אומר שני, "הוא סתם אוהב להגיד את זה". "טיפש",
הוא ממלמל לעברו.
"מה שמך?" שואל שלישי.
"סילבסטר".
הראשון פותח את המחשב הנייד שעל השולחן, ומתקתק מספר מילים.
שני האחרים ממשיכים להסתכל לעבר האיש עם הצנצנת ובתוכה תפוח
ירוק אכול.
"אמממ... אני יכול לשבת?", הוא שואל, נבוך במקצת.
"אתה יכול לשבת", אומר אחד מהם, וסילבסטר ניגש לקצה החדר, לוקח
כיסא כחול, בדיוק כמו ליד המעלית ובדיוק כמו קודם, עם ארנולד,
ומתיישב. שלושתם מפנים אליו את מבטיהם, חוץ מאחד, שקורא מתוך
המחשב.
"סילבסטר אליוט, בן שלושים וחמש, מתגורר לבדו, חווה לא מזמן
אובדן של בת זוג", מקריא השלישי מתוך המחשב ומסתכל לעברו.
"הפרטים נכונים?" הוא שואל.
"כן, אבל זה לא כל הפרטים, אולי-"
"זה מה שנחוץ לנו", מפסיק אותו הראשון.
"ספר לנו למה באת לכאן", מבקש השני.

והוא סיפר, סיפר עליה, על הבחורה ההיא, שלפי כל קריטריון כבר
מזמן לא נחשבת ממש "בחורה", מהסיבה שהייתה צעירה ממנו בשנתיים
בלבד, אבל בשבילו היא עדיין הייתה בחורה עדינה כזאת, כי ככה
התייחס אליה וככה ראה אותה. הוא סיפר להם כמה הוא מתגעגע, הוא
סיפר להם על הלילה בו הם נפרדו ועל הרצון שלו לבקש ממנה סליחה,
כי בסך הכל הוא אוהב אותה הכי בעולם וזה מה שחשוב. הוא סיפר
להם עליה ויכל לספר שעות על גבי שעות. כמה היא יפה ומקסימה
וחייכנית ואוהבת וכמה הוא מתחרט על כל הפעמים שהשאיר כתמים של
משחת שיניים בכיור. הוא יכל להכביר עליה במילים עד שהיה מגיע
הלילה והחימום של בניין המדע היה נכבה אוטומטית, הוא היה יכול
לדבר עליה במשך שבועות, אם לא היו מפסיקים אותו.
"כולנו מבינים את האובדן שלך", אומר הראשון.
"אבל כפי הידוע לך, אנחנו מחפשים את אנשי המדע. את החוקרים,
הרופאים והפיסיקאים", אומר השני.
"היא הייתה פיסיקאית?", שואל השלישי.
"לא", אומר סילבסטר, "אבל היא הייתה בשבילי הכל".
וברגע שאמר את המשפט הזה, השתנה המבט על פניו של השלישי. ממצח
חרוש קמטים לנשיכת שפתיים. מעיפרון מאחורי האוזן לשבירתו. מקול
משועמם ועייף לקול מהורהר ולוחש.
"אולי נחרוג מהכלל הפעם?", שאל.
השניים האחרים שברו את עפרונותיכם במהרה.
"נקווה שלא שמעו את זה בקשר", אמר הראשון.
"אתה לא יכול", אמר השני בתגובה לשלישי, "היא לא מסוג האנשים
שאנחנו מחפשים. אם זה ייוודע-"
"זה לא ייוודע".
"וחוץ מזה, היא רק סתם עוד מישהי".
"היא לא סתם עוד מישהי", אומר השלישי, "היא מישהי של מישהו.
ואם כל מה שהוא אומר נכון, אז אני אומר שצריך להחזיר אנשים
כאלו לחיים מדי פעם, גם אם זה יהיה במקום איזה קרדיולוג".
"צריך למצוא לה סיפור כיסוי", אומר השני.
"לא צריך למצוא לה סיפור כיסוי. אנחנו נגיד שהיא ביוכימאית ואף
אחד לא יבדוק, ממילא לאף אחד אין מושג מה זה. פסלנו יותר מדי
אנשים רגילים והגיע הזמן להחזיר גם כאלו".
"אני לא בעסק", מכריז הראשון, "אתם תעשו את זה לבד".

ובינתיים סילבסטר, על הכסא הכחול, רועד מהתרגשות. הוא רוצה
לקפוץ ולנשק כל אחד מהם, אבל עוצר את עצמו כי הוא חושב שזה בטח
לא יהיה מכובד.
"תודה לכם, תודה לכם, מקרב לב", הוא אומר, "אין לכם מושג כמה
עשיתם אותי אדם מאושר".
"בבקשה, אדון אליוט", אומר השלישי.
"תשאיר את הצנצנת על השולחן. כשהיא תהיה מוכנה אנחנו נשלח
שליחים שיודיעו לך. כל טוב".

הוא יוצא מהבניין, ופתאום הכל נראה פחות אפור. הרבה פחות מדכא.
הנה, בקרוב היא תחזור, בקרוב היא תחייך ותגיד לו לנגב את
הנעליים ותחליף את כל המצעים במיטה לצהובים, ואת הרהיטים בסלון
לחומים והוא יבקש סליחה, והכל יתחיל מחדש ויהיה בסדר שוב.
סיביל מקבלת אותו בפתח הבית והיא מרגישה שהוא שמח, והיא יודעת.
היא יודעת שהוא הצליח ובקרוב היא תסולק, כי מי צריך תחליף כשיש
את הדבר האמיתי, וסילבסטר שמח וצוחק ורוצה להניף אותה באוויר,
אבל היא לא רוצה להיות איתו, נמאס לה מהמשחקים שלו והיא מנצלת
את הדלת הפתוחה ובורחת החוצה, אל הקור והבדידות.
כמו שהיא אוהבת.

שבועיים מאוחר יותר, מגיעים אנשים עם חליפות שחורות ומשקפי
שמש, ומסיעים אותו במכונית שלהם אל בניין המדע וזה טוב כי הוא
לא צריך לקחת אוטובוסים, וגם החלונות שחורים כדי שלא יראו מי
נמצא בפנים. גם להסתכל החוצה לא ממש אפשר, אבל זה לא כאילו הוא
מפסיד יותר מדי, כי יש שם רק אפור ממילא.
בקומה האחרונה של בניין המדע, בקומה המאתיים ושלוש עשרה, יש
מעבדה עם אנשים מוקפאים, משומרים. הוא מובל אל קפסולה מספר תשע
ורואה אותה שם, קפואה, דוממת, אבל לא עם מבט מת כמו שהיה לה
כשנפרדו, אלא מבט חי, שהקפיאו טרם זמנו, מבט שאומר שיש לה עוד
הרבה לחיות.
והם מפשירים אותה והיא מתקלחת ומתנגבת והוא בינתיים מחכה בחוץ
ואחרי שעתיים של המתנה היא יוצאת מהדלת והוא קם מהכיסא ומסתכל
עליה, ג'פטו והפיה הכחולה, שרק היא יכלה להפוך אותו לילד
אמיתי. ולרגע הוא מרגיש איך זה להיות פיה כחולה, איך זה להחיות
אנשים מחדש ולהצית את הניצוץ בעיניים שלהם שוב.
איש בחליפה לבנה יוצא גם כן מהדלת ומספר לו שהם השתמשו ברוק
שנשאר מהנגיסה על התפוח כדי להחזיר אותה, והכל תקין, ולמרות
שהאנשים שחוזרים לחיים הם בעצם רק העתק של המקור, היא בדיוק
כמו שהיא הייתה אז, כשנגסה בתפוח, עם הזכרונות והכל. חוץ מזה,
היה איזה איש מהוועדה שישב לידה וסיפר לה כל מה שקרה והוא באמת
לא יודע מי זה.
"תודה לך, תודה לך, באמת", אומר האיש האפור.
"תענוג לראות אתכם ביחד", אומר האיש הלבן, "שתהיה לכם שנה
טובה".

והם חוזרים הביתה ברגל, הולכים ברחובות ולמרות שקר בחוץ, כבר
לא ממש קר, אולי זה בגלל הקיץ שמגיע.
כבר לא ממש קר - בלב.
ויש זיקוקים, של השנה החדשה והם מתנשקים במשך דקה ארוכה, דקה
ארוכה שנמשכת כל כך הרבה, כמו שנה שלמה. ואחרי ששפתיה מתנתקות
משפתיו היא אומרת שסיפרו כל מה שקרה וכל מה שעשה למענה ושהיא
אוהבת אותו.

"גם אני אוהב אותך, סיביל", הוא אומר ומנשק אותה שוב, ומרגיש
הכי מאושר בעולם, למרות שלנשק אותה זה לא בדיוק כמו לנשק את
סיביל ההיא, שכבר לעולם לא תחזור.
והוא מחבק אותה חזק, ואומר שהוא התגעגע כל כך וחושב לעצמו כמה
הוא אוהב אותה,
למרות שהיא רק תחליף.