החזרה שלי, אין בה דבר
דבר שמשתווה להדפס המגולגל שלך,
בתוך חדר זבל ממוקק.


שרירי הנפש
לגלולה זקוקים הם
כדי להפשיר כקרח יבש.


הרשת נקרעה
והזריקה הופכת שקופה
כמו אור כחלחל מרצד.


סוף פסוק באוויר מעושן
עם ערימת רגליים מעונות,
נטולות יכולת כיוון.


ועץ החרוב מן האגדות
סתם עץ מסריח
אך בכל זאת למאכל.


וקורסים הברזלים. והקופים-
אחד על גבי השני. כדי לראות,
אולי הכדור בכל זאת שטוח.


ואני, מנופף במכשיר גילוח חדשני
כי אולי גם ההדפס שלי
יגיע לחדר זבל ממוקק.


נקודה קטנה, כאובה
בכדור ענק ועגול
שאולי בכל זאת שטוח.