הם נפגשו בהולנד לפני שלוש שנים, בבית קפה באחד הפרברים בדרך
לאמסטרדם.
הוא היה עם חבריו בטיול שאחרי הצבא, והיא עם בעלה בחופשה.
כחבר של אמיר, אני אומר לכם, הוא לא היה רוצה שאספר לכם איך הם
נהיו זוג בסופו של עניין, וכשאני חושב על זה אני מגיע למסקנה
שזה גם לא הכרחי.

באותו טיול בהולנד, שרון הייתה בת 34, אחרי 10 שנות נישואין,
שבשבילה היו סבל ממושך, יום אחר יום.
לדבריה, כבר בשנה ה-2 לנישואיהם היא ידעה שזה לא זה, אבל בגלל
שלא יכלה להסתדר לבד, לא עזבה.
אמיר היה המפלט שלה.
כאשר הגיעו לארץ הם המשיכו להפגש.
לאחר כמה חודשים, כשהלחץ של אמיר, שרצה את שרון אך ורק שלו,
גבר, עזבה בסופו של דבר את בעלה, למען חיים טובים יותר עם
אמיר.
כבר בהולנד, כשרק נפגשו, הם ידעו שהם רוצים להתחתן, אבל הרגע
לא הגיע. שרון חיכתה לצעד של אמיר. זה לא קרה.

יום אחד שרון באה אליי ושאלה אותי על אמיר. ניסתה להבין ממני
מה עובר עליו, בגלל שכל הדיבורים שלה לא הוציאו ממנו כלום.
כמובן שאני כבר ידעתי שהוא לא מתכוון להציע לה נישואים.
הבעיה של אמיר כבר הייתה גדולה מדי באותה עת. שום פתרון לא
נמצא, ושנינו ידענו שזה רק עניין של זמן.
לא התכוונתי לספר לה. אמיר צריך להתמודד עם זה בעצמו.

עבר עוד חודש ואמיר מושך את העניין ולא מספר.
שרון כבר בת 35 ובגלל יום ההולדת אמיר מרגיש שבאותו יום, כשהיא
כל כך שמחה, הוא בהחלט לא מתכוון לספר לה.

אז עובר עוד חודש...
שרון חוזרת הביתה...
"אמיר?! אני בבית, מאמי... אמיר?!"
הטלפון אז צילצל. בצד השני של הטלפון בית החולים.
תוך רבע שעה שרון כבר היתה שם. הם הפנו אותה לחלק שהיא לא
הכירה בבית החולים. אני כבר הייתי שם.
"מה קרה לו?!...איפה אמיר?", שרון נראתה מיואשת.
לאחר תשובתו של הרופא החדר נדם. לשרון נגמר הקול. אני עצמתי את
עיניי.
ידעתי שזה עומד לקרות, אבל ככה זה הרבה יותר קשה.

הרופא אמר שהם מצאו בכיסו קופסא שחורה קטנה...
בתוכה... טבעת יהלום ומכתב מקופל קטן קטן.
עד היום אני לא יודע מה היה כתוב בו, אני גם לא רוצה לדעת.

שרון היום חיה בהולנד. רחוק מהארץ ומהזכרונות.
אני מקווה ששם יהיה לה יותר טוב.