צילצול של טלפון...
בטח היא מתקשרת לומר שהיא מתעקבת וכבר באה.
אבל זה לא היא.
זה אתה.
מתקשר אלי מהטלפון הציבורי.

(שמחה לשמוע את קולך, חשבתי שתתקשר, וחיכיתי לזה...בלי להרשות
לעצמי לחכות)

הדיבור שלי קר.
לא מראה הרבה התעניינות.
אתה מדבר רגיל, כאילו שכלום לא קרה בנינו, שואל ומתעניין.  
אני מקשיבה לך ורק עונה לשאלות בקצרה
מנסה לחשוב מתי לסיים את השיחה.

(אך לא יכולה ולא מצליחה...לא רוצה להפסיק את השיחה עד כמה
שיודעת שאני צריכה, שאני חייבת בשביל עצמי.)

אתה מבין שהמשכתי הלאה ושהכל בסדר אצלי, שהכל השתפר.
שבאמת טוב לי.

(אבל אתה מאוד חסר, ואני מאוד מתגעגעת אליך...אלינו.)

אתה מספר לי על השבוע שלך. ומה עשית בו.
שואל אותי על שלי...ומקבל את הרושם שהיה לי את השבוע הכי כייף
בעולם.

(אבל מחצית מימנו חשבתי עליך ובכיתי בלילה.)

מצד אחד כל כך רוצה להרביץ לך,
לצרוח עליך, לבכות ולהכניס לך מכות על זה שויתרת שפגעת,
שאיכזבת
אותי כל כך.

שעזבת.

מצד שני מתה לחבק אותך כל כך חזק. חיבוק שלא יגמר לעולם.
להצמיד את הראש לחזה שלך ולישמוע את הדפיקות לב.
כי אני עדיין כל כך אוהבת אותך.
וזה כל כך כואב, סכין כל כך חדה דוקרת לי את הלב שאני מרגישה
את זה פיזית.
                                     

אבל אני צריכה לשכוח ממך. להחליט ולהפנים...שגם אם תרצה, אני
לא חוזרת אליך.