אני מתחיל את היום ב-6, נו טוב ב-6:30, מה אתם רוצים לוקח לי
30 דקות בין להתעורר לבין לצאת מהמיטה, שלא לדבר על כך שקר
אי-שם מחוץ לפוך. אני זורק משהו לפה, רק קצת- שיחזיק אותי עד
סוף היום, אולי.

7:30 חייב לצאת, להגיע בזמן, אבל משהו מושך אותי לטלויזיה. טוב
נו יוצאים ב 7:45 אולי בכל זאת נספיק. אותה הליכה משמימה, חוץ
מאותו מכסה ביוב של ראשל"צ- בחיפה, אין חדש אולי רק קצת יותר
קר- אותם אנשים הולכים כל פעם, אותן לוחיות רישוי בכביש, אותו
כלב בודד מהלך לו עם אותה אדישות-כמו שלי, אותן מחשבות, רק
עליה.

אני מגיע לבית הספר ב 8:05, המורה הגיעה שניה אחרי. אותו
בולשיט, ג'יבריש- זבל, שוב אותן מחשבות: רק עליה. איזה כיף, 60
במבחן- זה עובר אם חושבים רק עליה. שיעור אחרי שיעור- שום דבר
לא נשאר בגולגולת, אחרי השיעור הרביעי העיניים שלי כבר
מזוגגות. מה הפעם?
המורה פונה אלי עם המבטע הפולני שלו והמבט, המבט הזה, אין קר
ממנו- כאילו אומר: "נעים מאוד, אני הסיוט הכי גרוע שלך, אני
אעשה חמת חלילים מהקיבה שלך, וקסילופון מהצלעות, מתי כבר תפסיק
לתפקד?".

אז מה המורה שאל? אין לי מושג, אני מנסה לדוג את אותם דברים,
את אותו קול מרוחק: "רק עליה" נפלט קולי הצרוד. צחוק, צחוק מכל
קצוות הכיתה, אכן שוב אותו צחוק מרושע ואהוב, כאילו לומר: מי
זקוק לאדיוט כמוך בעולם, זה לא כל כך קשה לקפוץ מהגג". "אז על
זה אתה חושב, טוב לדעת. צא ותרשום הפרעה!". שוב אני ניגש
למזכירה, ושוב אותו חיוך, היחיד היום שמשדר רוך. "או, עוד
הפרעה, מה יהיה אתך בסוף?". "כן" עניתי מנסה לחייך בחזרה, בלי
הצלחה יתרה,. היא משרבטת על פתק אותו דבר, אותה שגיאה בשם
המשפחה, אני כבר רגיל, למי אכפת אם זה "צ" או "טס", עדיין אותו
הדבר. חזרה לכיתה, 10 מטרים- שנות אור, יש קצת זמן לחשוב רק
עליה. כבר נמאס אבל אין לי ברירה, ב 19:00 אני אתקשר, כמובן
אליה, רק לשמוע את קולה הערב גורם לי להרגיש טוב יותר.

הנה דלת הכיתה, הגעתי, אני פותח אותה לאט לאט ונכנס, שוב רועם
הצחוק, והמורה? כאילו שאכפת לו ממני. שכן הרי אני אפס מאופס,
כלום, חושב רק עליה. "אני מקווה מאוד שתחשוב קצת יותר על
המקצוע וקצת פחות על הבובה המתנפחת שלך", והצחוק גבר, אפילו
המורה מאדים ומתחיל לגחך, גיחוך ועוד אחד, עד שהוא מתחיל
להתפקע, ללא שליטה עצמית צוחק מבדיחתו שלו.

מתי כבר אתקשר אליה, מתי תגיע השעה, חוץ מזה למה שבע אם אפשר
שש וחצי, או אפילו חמש וחצי, כן כן בחמש אתקשר, שכן היא היא
המפלט האחרון, האושר היחיד בחיי, האור שבקצה האופל. 13:00 סוף
סוף הביתה, ושוב אותה דרך, אותם אנשים, אותו כלב, אותן מחשבות
ניחשתם נכון- רק עליה.

13:30 "Home sweet home" אני בבית, עוד 3 וחצי שעות לשיחה-
מחכה. טוב 3 וחצי שעות זה הרבה, נוריד איזו שעה לא? מה רע?
ובין היתר אציע לה לשבת איתי על על איזו כוס קפה, נראה. כן כן
אציע לה לצאת איתי, מה כבר יקרה? השעה מתקרבת, 14:00 אין לי
ראש לשיעור, טוב אני עדיין צריך לעושות אותם, אכן- אתקשר עוד
שעה.

14:40 ספקות, מתעוררים בי, מה אם באמת תאמר לא, מה אם זה באמת
יהרוס את קשרי הידידות שלנו- לתמיד.

14:50- 4C, אגלי זיעה מצטברים על מצחי, אני מרגיש את
החום מתפשט מלבי אל גוף, אל גפי, אל אצבעותי.

14:57 שוב אותן ספקות, מאעשה, מה אומר, רק שלא אהרוס- גם את מה
שיש לי.

14:58, לא אני לא אתקשר אליה היום, אני מסכן יותר מדי, אני לא
רוצה לאבד אותה, יהיה קשה מדי להמשיך בלעדיה, יותר מדי קשה.

14:59 לא, אני אתקשר, אני לא אגמור את היום בשפיות בלי לדבר
איתה, היא כמו הסם שלי, קשה לי אבל אני לא יכול להגמל, אני
אתקשר, בעוד 5 דקות.

15:00 "היי, זה אני..."