רחוק, או אולי קרוב, קמת ונסעת, עזבת.
כל כך רחוק.

מספר לי שנסעת לחפש את עצמך,
אני עוד מחפשת את עצמי איפשהו בתוכך,
אבל מפחדת להעיז ולברוח. ואתה אומר שאתה לא בורח, רק עוזב לקצת
זמן, ותחזור עוד מעט, ממש עוד מעט.
ואין לך מה לדאוג, אומר לי, וצובט את לחיי,
ביי בובה, אני אהיה בסדר... מבט מבולבל בעינייך החוקרות,
המתישות, העייפות.
אני מנסה לחייך, מריצה בראש את כל תרופות הפלא שיכולות לרפא לך
את הנפש, רוצה שתבריא כבר, שיהיה לך קל. תפסיק להיות חולה כל
הזמן,
לא טוב לנו ככה.

אתה לא מבין, אתה חבר טוב, אתה כל כך מיוחד, ואני מנסה להיות
כל הזמן שלך, להיות בסדר, להיות איתך. אבל אני לא מסוגלת להיות
שם בכל רגע נתון.
אתה יקר לי, מאוד יקר.
קשה לי לחשוב שאני חלק ממעגל החיים שלך, זה שגורם לך עכשיו
לקום וללכת, לעזוב את הבית, לעזוב הכל.
ולנסוע, פשוט לנסוע רחוק.
משהו אומר לי לא לדאוג, כאילו אני יודעת שאם אניח לך תחזור.
וזה מבחן, אני אומרת לעצמי, אתה הרי בודק אותי, לראות כמה אתה
באמת חשוב לי.
ואני שונאת את זה, אין לי אומץ, שוב, להגיד את האמת.

אני לא מבינה למה אנשים מסוימים רואים אותי באור כל כך חיובי,
אני פשוט פחדנית.

אתה, לא מפחד להעיז, לנסות, פעם אפילו ניסית לדחוף אותי לתוך
החיים שלך, למקום שבשבילי הוא אסור, וחוץ מזה- לא היית מסוגל
לקחת לי את היד ולהוביל אותי בבטחה למקום שלך, הוא אסור מדי
בשביל שנינו.
ואנחנו לא יכולים ללכת יחד. נפגשים באופן ארעי במשברים שלך,
כשאני זורקת את הטלפון ורצה לתת לך תשובות לא נכונות, או כשאני
לא נרדמת בלילה כי השארת לי הודעה דרמטית, או הופעת פתאום על
סף דלתי.
אתה לא היית עוזב אותי, אולי כי אותך נטשו הרבה פעמים, ויש
איזה שבועה סודית בתוכי שאולי נובעת מתוך רגש אשמה על כל
האחרים, המסומנים האלה, ואולי כי אני מתחברת לנפש הכי פנימית
שלך, גרעין צורח, שמביא אותי למקום נחמד, אבל לא יותר מדי
מרגיע. ותסלח לי, אני לא יכולה להיות דרמטית, חוץ מרגעי משבר.

אני אתפלל בשבילך כי בזמן האחרון אלוהים הפסיק להיות מניאק
אליי. אולי הוא יהיה טוב ויחזיר אותך עם ראש יותר מסודר, או מה
שאתה צריך כדי להגיע למקום יותר טוב.

יש לך מן משבר כזה, וכמה שאני אנסה, וכמה שכואב לי,  באמת,
באמת אין לי מושג מה לעשות.
הסירנות בראש צורחות חזק,
הדמעות לא יורדות.
רק תשמור על עצמך טוב?