דאגתי לך. אני יודע שאת אוהבת ללכת לשוק. פחדתי להתקשר. עברו
כבר כמה חודשים. שלושה חודשים וחמישה ימים אבל מי סופר.
התגברתי עליך. המשכתי בחיי. הפסקתי לחשוב עליך כמעט גמרי. אבל
ששמעתי את האמבולנסים והדלקתי את רדיו נזכרתי בך. הרגשתי דמעה
על הלחי, דאגתי לך. הייתי מוכרח להתקשר. זה לא היה קל. פחדתי
שלא תעני. פחדתי שתעני. אני שונא טלפונים. תמיד אמרת שגם את.
אבל אני יודע שאת לא מסוגלת להתנתק מהסלולרי.  תמיד אתך, כמו
בפרסומת. אפילו בהצגות את שמה אותו על רטט. כך שידעתי שאם את
לא עונה אז זה זה. קיוויתי לצליל של תפוס. לא שמעתי אותו. את
ענית מיד. לא היה לי נעים לנתק. היה לי נעים לשמוע שוב את
קולך, עם כל הרעידות. אמרתי שדאגתי לך. את אמרת שטוב לשמוע
אותי. לא נשמעת כמו אקסית. אמרת שבא לך לראות אותי. את הרי
יודעת שאני לא טוב בלסרב. קבענו. התחלתי לדאוג גם לאנשים
אחרים. מי יודע מי היה שם במקרה. קיוויתי לטוב. לא עשיתי שיחות
נוספות. המשכתי בחיי. אני כמו תמיד הקדמתי. הייתי מופתע שאיחרת
רק במעט. הפנים שלך לא השתנו, השיער כן. יפה לך קצר. השיחה
שלנו זרמה מצוין. כמו בימים הטובים. אולי טיפה יותר טוב. הבנתי
שהאוזניים שלי התגעגעו לקולך, העיניים שלי התגעגעו לפניך, אולי
בגלל זה היו לי כאבי ראש בזמן האחרון. לא ידעתי איך בדיוק לספר
לך נועה. על ההבטחות שהיא הבטיחה לי ואני לה. יש לה דרך אחרת
לגעת בי, בכל הזמן שלי אתה לא היה אפילו רגע משעמם או מעצבן
אחד. הרגשתי שאת רוצה לחזור אלי. הבנתי שאת תמיד הבנת אותי
יותר טוב מכל אחד אחר. הבנתי שאת מרגישה שיש לי את נועה. לא
ידעתי איך בדיוק לספר לנועה עליך. שנינו הרגשנו שהיינו יותר
מדי זמן בנפרד. שאלת איך קוראים לה. אמרתי שאני מעדיף אותך.
אמרת שאת יודעת. את אוהבת לדעת הכל. שאלת איפה היא נמצאת
עכשיו. עניתי. בדיוק אז הגבירו את הרדיו בבית הקפה. איזה צירוף
מקרים, הקריין ציין את המקום שאני ציינתי. הסתכלת עלי בפה פעור
קלות. דאגתי לה. מסתבר שהייתה לי סיבה טובה מאוד לדאוג.