"אנחנו לא הסוג המתחבק, הא?" איציק שאל בקול מתקתק. עצם העובדה
שהנשאל היה בובת דוב בלויה הסבירה את חוסר המענה. אבל עין
הכפתור הבודדה הביעה מספיק הבנה בשביל איציק, שהחליט לעזוב את
הנושא. מתחבקים או לא, הדובי היה בן לוויה טוב ונאמן במשך
השנים, ואיציק לא הולך להרוס את הכל בגלל קצת בעיות אינטימיות.
הוא יכול להסתדר גם בלי חיבוקים.
בחוץ כבר זרחה השמש - הוא יכול להריח את העולם מתחמם. וחוץ
מזה, היה לו שעון מיקי מאוס שאף פעם לא אכזב. כשהיד הקטנה של
מיקי עם הכפפה הלבנה הצביעה על שש והיד הגדולה עם הכפפה הלבנה
הצביעה על חמש אפשר היה להיות בטוח שהשמש כבר זורחת - אלא אם
כן זו הייתה הפעם השנייה באותו יום, ואז בדרך כלל השמש כבר
שקעה. ואין-שמש פירושו שזמן שינה מתקרב. הוא הכי שנא את זמן
השינה. אז הם תמיד מגיעים: חצאי ירחים סגולים, ספירלות ירקרקות
ותופים מהדהדים במקצב משתנה. אולי זה לא היה מוציא אותו מדעתו
כל כך אם הם רק היו מואילים בטובם לבחור קצב אחיד כלשהו ולדבוק
בו. אבל תופים כמו אלה אף פעם לא מקשיבים, לא משנה כמה תדבר
איתם דוגרי. ובגלל זה הדובי היה איתו - הדובי ידע להסתדר עם
הכל - עם הירחים, עם הספירלות, ובעיקר עם התופים. הוא אולי לא
העלים אותם, אבל הנוכחות שלו בהחלט הפכה את העניין להרבה פחות
לא נעים. אז מה אם הם לא התחבקו אף פעם? הדובי פשוט לא היה חזק
בגילויי חיבה.