חשבנו שאנחנו הולכים להציל את העולם. הוא היה חולה וסובל,
ואנחנו נועדנו לתקן אותו. בסופו של דבר איבדנו את עצמנו לגחמות
של זמננו, אבודים בערפל של עשן ירוק ואדים של וודקה זולה,
האמביציות שלנו בביוב, סטראוטיפים של דור שלם. פעם בכמה זמן
מישהו היה מנסה להתרומם, לגרום לנו להתארגן, לצאת שוב נגד
האי-צדק. איך יכולנו? רוב הזמן לקום לשירותים היה מספיק מאתגר.
לשנות את המנגינה? גובל בבלתי אפשרי. אבל בדרכנו המעוותת תרמנו
את חלקנו: לא זיהמנו. היינו ידידותיים. לא נהגנו באלימות. הפשע
היחיד שלנו היה אושר, אם כי מבחינה משפטית הדרך בה השגנו אותו
נחשבה לעברה על החוק. לקום יש אירוניה משונה שכזו.

ואז, יום אחד שקלנו להתנער מהאידיליה. שלושה חודשים נשארו לנו
לפני שנמסור את עצמנו למדינה. באופן מוזר, אולי זה היה הייעוד
שלנו. אולי ככה אנחנו אמורים להציל את העולם? אבל כמו המשפט,
fighting for peace is like fucking for virginity. העולם עשה
לנו זין גדול עם האצבע. פחות משנה זה לקח. התחלנו לנשור כמו
זבובים. אחד בהתקלות עם מחבל, שניים בהתהפכות של טנק. ורק אני,
הפציפיסט המזדיין, נשארתי. אבל איך זה עוזר? את העולם לא
הצלנו- לא הם ולא אני.

זרקתי לכם כמה זרעים ליד הקבר. שיגדלו. לחייכם, חברים.