"תראי", הוא אמר בהיסוס קל, "אני לא יודע איך לבשר לך את
זה...", היא נדהמה. "זה לא שאת מה שאני רוצה, אבל פשוט..."
המילים התחילו להתבלבל, כפות ידיו הזיעו, היא הרגישה את זה,
"למקרה שאת רוצה לשאול, כן, יש מישהי אחרת, חדשה, יפה יותר
ממך, מוכשרת יותר".

היא ניסתה להבין, ללא הצלחה כמובן, היא לא הייתה בנויה לזה.
עברו אצלה הרבה מחשבות, מה פתאום? מי היא? למה? אך היא לא פצתה
את פיה, זה לא היה הפחד ממנו, היא הבינה שהוא רק בנאדם, לא
יותר. זה לא היה הפחד מהכשלון בתחרות מול זאת האחרת, הטובה
יותר. התוצאה הייתה ידועה כבר, היא תהה המחליפה שלה, בין אם
תרצה או לא. היא קיבלה את זה.

"אני לא יודע מה להגיד", הוא ניסה לתרץ את זה בדרכים שרק הוא
היה יכול להבין, "היה לי איתך את הזמן הכי טוב שהיה לי מאז,
מאז אותו יום שנפגשנו. היינו צוות לעניין". היא רצתה להראות לו
שגם לה יש רגשות ושהיא גם חשובה, ההרגשה שלה הייתה שונה, הוא
גרם לזה. היא החלה לשנוא אותו, שנאה כזאת שרק היא יכלה להרגיש,
רק בה היא חלחלה ולא רצתה לעזוב, אולי לא יכלה.

במקום מסויים היא דווקא הבינה אותו, היא ידעה את המגרעות שלה -
היא לא הכי יפה, לא הכי טובה בהכל, לפעמים אפילו קצת איטית.
היו ימים שכל זה לא היה מפריע לו, הוא היה רואה רק אותה, ואילו
היא, מרוכזת בו לגמרי, עושה כל דבר שהוא מבקש. היא לא ראתה את
זה קורה, היה קשה לצפות את זה, הגיוני אבל לא צפוי.

"תודה לך, נתת לי המון, אני אזכור אותך...", אמר בטון של סיום
של נאום הוליוודי מאוס, שקט מבעית שרר, היא הייתה חסרת מילים,
"אז... אממ, ביי ותודה..." הוא אמר.

המכה הראשונה הייתה הלחיצה על מקש ה-DEL - מחיקה, הודעת אישור
הופיעה, הוא לחץ על 'כן' וכך נפרדו דרכיהם.
היא, חקוקה אצלו בזכרון ובתת-המודע והוא... נהנה מהתוכנה
החדשה.