במגדאן היה רופא אחד בלבד; דוקטור אגונין. זקן, בן 79, שהשיבה
זרוקה אניצים בודדים בפדחתו המקריחה כמעט כולה. גבו הכפוף,
פניו החכליליים ואפו הנשרי שיוו לו מראה של שרלטן, אך הוא לא
היה כזה כלל ועיקר. האיש טוב הלב, שמעולם לא התחתן, ויש
שאומרים כי מעולם לא ידע אישה, היה מקדיש את כל זמנו ומרצו
ההולך ומדלדל אל כל מי שהיה זקוק לעזרתו. בקליניקה הפרטית -
כוך מעלה ריחות טחב שכתמים ירוקים וצהבהבים היו זרוקים על
קירותיו - היה מקבל מדי יום ביומו, החל מעלות השחר ועד שקיעת
החמה, חולי שפעת, מוכי שיגרון ועוללים רכים הזקוקים לזריקת
פניצלין עבור מערכת החיסון המתפתחת. דוקטור אגונין לא היה חוסך
ממטופליו דבר, ובעיתות משבר, שמפאת החסך הכלכלי היו תכופים
ביותר, היה מוציא מכיסו הדליל את המעות האחרונים בשביל חולים
שידם קצרה מלהשיג טיפול רפואי מניח את הדעת. אגונין עבד לבדו,
ללא אסיסטנט או עוזרת שתקל עליו ולו במעט את העבודה, ורק
לעיתים בודדות היה פורש מעבודתו לכוס קפה מהביל ולגלגול מחורקה
- טבק זול - בפיסות נייר מצהיבות שאבד עליהן הכלח. קצרה היריעה
מלפרט את מעלותיו של האיש, אך ביום מן הימים, שאת תאריכו אני
לא זוכר במפורט, אך ברור כי היה בימי החורף הקשים ביותר שידעה
העיר החשופה לרוחות סיביר המקפיאות את העצמות, התרחש אירוע
ששינה את החיים במגדאן מן הקצה אל הקצה.
מגדאן, עיר שהוקמה על ידי אסירי הפרך שהוגלו לתשלובת מחנות
העונשין של סטאלין, הייתה גיבוב של מבנים חסרי פנים וצורה -
שיכונים קומוניסטיים שברוסיה הנתונה תחת שלטון האימים של
סטאלין היו לא אחת היחידים שביטאו הלכה למעשה את אידיאל
השיוויון. בבוקרו של היום, כשהשמש החורפית שלחה נגוהות בודדות
של אור מבעד למעטה העננים האפורים הסבוכים שכיסו את שמיי
מגדאן, נכנס אל הקליניקה אחד המטופלים הסימפטיים שידע אגונין,
אף כי עבורו היום כולם כאחד האדם, בין אם היו מכובדים,
אנטיפתיים, מלחכי פנכה או מקבצי נדבות (וכאלו הרי היו במגדאן
למכביר). המטופל היה אלכסיי סיצ'ב, קצב בן 29 שערק לעיר עם
משפחתו, יש שאומרים שבמנוסה חסרת סיכוי מההלשנות ההולכות
ותכפות במוסקבה, והיה נתון מאז מעברו להתקפות חוזרות ונישנות
של וירוס מסתורי. אלכסיי, גבר רחב כתפיים, בעל שיער בלונדיני
שופע לפדחתו ועיניי תכלת בורקות ורושפות שמוצבו במרכזן של
עפעפיים דקיקים ושבריריים, לבש באותו בוקר בושלאט (מעיל כותנה
פשוט), והחזיק בידו השמאלית את עיתון הבוקר עליו נפרש כמדי יום
דיוקנו של העריץ יוסיף סטאלין.
דוקטור אגונין, שעפעפיו הלכו ונדבקו האחד לשני בעקבות לילה חסר
שינה, קיבל את אורחו אלכסיי בסבר פנים יפות, אך עם זאת במבט
מעט מהורהר וממתיק סוד. אלכסיי, שמהביקורים הלא מעטים בקליניקה
כבר הספיק להתרגל לזיו פניו הקורנים של הדוקטור ולרוחב ליבו
הבלתי ניתן לכימות, הופתע מקרירותו הלא אופיינית של הדוקטור.
לכשחלפו חמישה רגעים של היסוס ותמהון, בהם דבקה לשונו של
אלכסיי לחיכו, התיישב אלכסיי על מיטת הטיפולים והחל מגולל בפני
הדוקטור את קורותיו מאז הפעם האחרונה בה ביקר במרפאה. דרושה
לשון ציורית חסרת מעצורים וגבולות בכדי לתאר את כל המחושים
אותם פירט אלכסיי בפני אגונין כיד הדמיון הטובה עליכם - אך בכל
זאת אנסה להרחיב מעט בדיבור. אלכסיי הניח את ידו השרירית
והשעירה על חזהו והחל מתנשם בכבדות. הוא פירט על אי ספיקה
סדירה של הלב, על קשיי נשימה הולכים ותכפים שמקשים על תפקודו
היומי בעבודה, על העיניים הטרוטות מחוסר שינה, על פטישים
ההולמים בראשו ללא הפסק, על כאבי הגרון והדקירות המלוות כל
לעיסה ובליעה, על הלחצים המפוקקים באוזניו כל אימת שהוא עוצם
את עיניו ולוחץ על ראשו הקודח, עד כי אגונין, שכבר ראה בשנות
חייו הרבות כבר כמעט הכל, הרגיש לפרקים מעטים חסר אונים אל מול
התופת אותה תיאר אלכסיי. בסיומו של מונולוג הכאב של אלכסיי
הישיר אגונין את מבטו לעברו של החולה, חיכך את אצבעות יד ימינו
על פימתו הבשרנית כאות לחשיבה מרובה, והרגיש כיצד חוסר האונים
מתפתל אל תוך נפשו ומעמיד אותו לראשונה בסיטואציה הלא נוחה.
לכשסיים לחכוך בדעתו פנה אל אלכסיי וכל שיכל להציע, לצערו, היו
מספר כדורי משככי כאבים, תמיסות מעשי ידיו ותמציות עשבים.
אלכסיי, טרוף הכאבים והאימה, הביט בעיניו הרושפות ששלחו ברקים
אל אישוניו הקטנטנים של עיניו השמנמנות של איגונין, וסירב לקבל
את העזרה. הוא דפק בידו על השידה שמוקמה ליד המיטה, והרעיד
במכתו פלטת אמייל שטוחה עליה הונחו מזרקים, חומרי חיטוי וצמר
גפן לספיגת הנוזל. לשונו הרהוטה של אלכסיי כמו פילחה את מעט
האוויר שבכוך מעלה ריחות העובש והטחב, ודקרה את אגונין המופתע.
הדוקטור הרים את ידיו לאוויר כמו מנסה להסביר למטופל שבנסיבות
הקשות - המחסור הכלכלי והציוד הדליל - אין דבר שהוא יכול לעשות
מעבר למה שהציע. אלכסיי התרומם מן המיטה במהירות, ומיד אחז
בראשו המט ליפול. הפטישים הלמו ביתר שאת וסימאו את חושיו
המטושטים בלאו הכי של אלכסיי. אלכסיי אחז בידו המרצדת נוכח
הכאבים באחד מן המזרקים שהונחו על פלטת האמייל שבינתיים כבר
נפלה לרצפה מכוסת השטיח הישן, מעין גיבוב מרושל של פרוות דוב,
והחל לדרוש באיומים, מורפיום וטיפול אנטיביוטי. אגונין נרתע
לאחור, פלט צווחה חנוקה שבקושי נשמעה בחלל הקריר של הקליניקה,
אך איש לא קם לעוזרו. הוא עבד לבד. אלכסיי התקרב, על מצחו
המסויט הלכו ובצבצו אגלי זיעה בודדים וקרירים, מצבה אילמת
לסערת החושים בה הייתה שרויה נפשו אותה עת, והחל להשפריץ מקצה
המזרק נוזל אדמדם. אגונין התרומם מן הכסא, נדחק לאחור ברעידה,
ונצמד אל הקיר המכוסה כתמים ירוקים צהבהבים. הוא ניסה בידו
המרטטת לפתוח את אחת ממגרות השולחן שם החזיק אקדח קאלינצקי
מיושן ובמחסניתו אכולת החלודה שלושה כדורים בעלי קליבר של 0.23
מילימטר. היד סירבה לשתף פעולה עם הרצון הדחוק אך הבלתי מתפשר
לשרוד, ומבעד לרעד כל שהצליח הדוקטור היה לנקוש באצבעותיו
המקומטות על דפנות השולחן. אלכסיי המשיך להתקרב, פולט צעקות לא
ברורות ומנענע את המזרק באוויר מצד לצד במהירות בלתי נתפסת.
אלכסיי נזכר, בסבך חוסר השפיות, בכך ששכח לנעול את דלת המרפאה.
אגונין אומנם עבד לבדו, אך דווקא בשל כך, היה נתון לביקורים
תכופים במשך כל שהות היום, שכן אסיסטנט לא היה לו, במיוחד בזמן
החורף הקשה של מגדאן. הוא הסב צעדיו לאחור לכיוונה של דלת העץ
החורקת, אותה לא שימנו זה שנים מספר, ונעל את הבריח בקלילות
ובקור רוח מפתיע נוכח הסיטואציה הלחוצה, הפנה את פניו בחזרה
לעברו של הדוקטור והחל להתקרב בצעדים מדודים. אגונין שיחרר את
העניבה שכמעט וחנקה אותו על אף שהייתה משוחררת דיה כמדי יום.
הזיעה החלה להציף את קמטיו המרובים ולחלוחיות רבות ביצבצו
בעיניו הקטנות, בתפרי החולצה שמתחת לאיזור בית השחי הלכו
ונערמו מעגלי זיעה ריחנית. אלכסיי התקדם, ומבלי לחכות תקע את
המחט הקטנה והחדה בוריד צווארו של הדוקטור. סילוני וקילוחי דם
החלו ניגרים לכל עבר. הקיר הטחוב ונטוע הכתמים הירוקים-צהובים
החל מתמלא בצבע שלישי, צבע הדם. אגונין התמוטט כעבור מספר
שניות על הרצפה הקרה, מנסה לשווא להעזר בידע הרפואי שצבר בכדי
לסתום את הוריד הפעור. הקצה העליון של החולצה המיוזעת כבר
הוכתם כולה בדמו שלו, ואישוניו הקטנים החלו מתגלגלים במהירות
מצד לצד, מנסים לשווא למצוא מזור ושלווה בסבך התופת המתרחשת.
תוך מספר רגעים הלך הדם ונעשה שחור יותר ויותר, ואגונין החל
להרגיש כי נשימתו הולכת ומכבידה. אלכסיי לא חיכה לשעת כושר,
שכן יריבו היה מוטל חסר הגנה כבר מספר רגעים, וקפץ על טרפו
כשהמזרק בידו. הוא דקרו בבטנו, בחזהו, באיזור הכבד, תוך הפגנת
יכולות אנטומיות שלא יסולאו בפז נוכח עבודתו כקצב, ולסיום שיסף
את גרונו של אגונין. הדם זלג כאשדים סוערים ומילא כעת כמעט את
כל החדר הקטן. לכשהתרומם אלכסיי מקורבנו, ניגב בעזרת השרוול
והחפתים את הדם מפניו המסויטות ואחוזי הטירוף. כעבור מספר
שניות נשמעו דפיקות בדלת. קול אישה במצוקה נשמע מן הצד השני.
היא קראה לדוקטור, צעקה משהו על כך שילדה איבד את ההכרה.
לבסוף, כשמיאנו לתת לה תשובה, בכוחות שמי יודע מהיכן אגרה
אותן, שברה את הבריח הנעול ופרצה לחדר. מולה ניצב אלכסיי,
כשפלג גופו העליון מלא בדם ולרגליו מוטלת גופתו חסרת החיים של
הדוקטור.
כעבור 10 ימים הגיעו כל תושבי רובע איי להלוויתו של הילד הקטן,
דימיטרי, שנפטר בדמי ימיו בגלל הזנחה רפואית. הרופא היחיד של
מגדאן, דוקטור אגונין, נקבר באותו בין העלמין כשבוע קודם לכן.
בקצה השני של העיר נשמעה דפיקת גלגלים של רכב קרב. מן החלון
ניבט הנוף בפשטותו. כרכרה קלה, שכן באיזורים אלו עדיין השתמשו
בכרכרות חורקות לתעבורה ותחבורה, רתומה בחבלים פשוטים לשלושה
סייחים משובחים נעצרה ליד הדלת המעוטרת בפטיש ומגל. מן הכרכרה
ביצבצו עיניו המרטיטות של הרכב, ומפתח הדלת ירדו, אגב נקישות
ערדליים מפורזלים, שני גברים. האחד, שחרחר נמוך, שפם מעטר את
הרווח הצר בין אפו הגדול לשפתו העליונה והשני בלונדיני גבה
קומה, בעל לחיים סמוקות, שיניים צחות כשלג וזקן לחיים שחור
כזפת, מחזה מוזר לנוכח שערו השופע בבהירותו. בחדר ניצתה סיגריה
וריחה התמר לחלל האוויר הקר והדחוס שמילא אותה עת את החדר
המואר באפלולית ירקרקה. דפיקה חזקה נשמעה על השולחן וממנה
נרעדה דמות רצוצה, מסמורטטת וגיבנת - היה זה אלכסיי סיצ'ב,
הקצב. שני הגברים שירדו מן הכרכרה לפני מספר רגעים נכנסו לחדר.
''זה בסדר'', לחשה הדמות השחורה בעלת השפם לחוקר הראשי. סיצ'ב
כמו ניעור לחיים באותו רגע. זיק של תקווה פשט בפניו וניצנץ
במלוא העוז בעיניו הרושפות כדרכן. ''איך אמרת שקוראים לו לחבר
שלך'' הרים החוקר את קולו והפנה את מבטו המנוכר לעברו של
אלכסיי. ''אנדריי...הוא מכר טוב שלי, הוא בן אדם טוב'' ענה
אלכסיי, רועד, מבקש להדליק את הסיגריה שהניח זה קודם הבלונדיני
בקרבתו. ''אתם...אתם...זה בסדר, נכון..'' גמגם אלכסיי, מנסה
לשבור את המתח והשתיקה ששררו בחדר באותם רגעים. ''כן, זה בסדר.
הכל בסדר'' ענה החוקר, התקרב לעברו של אלכסיי, שיחרר את רגליו
מהשלשלאות המכבידות ומהאזיקים הלוחצים, וסימן לו ללכת. אלכסיי
נתרומם בקושי, גבו הכפוף מיאן לשתף פעולה עם הצורך הקיומי
להתרחק מליבת השטן, והוא דידה, רצוץ, לעבר הפתח. כעבור מספר
שניות רעמו 2 יריות. לא היה להם אומץ לירות בו כשמבטו המפוחד
מנסה לשרוף בהם כל חלקה טובה.

לא חלפו שבועיים ונתפס במקום עבודתו על ידי הנ.ק.וו.ד אנדריי
אורלישנקו, מפלס שלג זוטר בתחנת הרכבת בוורונז'. כיסו את ראשו
בסחבה בלויה, דחקוהו לאחד העורבים השועטים ברחובות העיר מדי
יום ביומו, והכניסוהו לחקירה. כחבר בקנוניה קונטרה-מהפכנית
וכפושע פלילי מועד שאיחר ברבע שעה לעבודתו ולא פינה את השלג
בצורה מניחה את הדעת, נשלח אנדריי למגדאן לעשר שנים. כעבור
שבוע כבר הגיש שיקוי תרעלה לאמו של דימיטרי, שנתקפה דלקת ריאות
בעת הלווית בנה יחידה. ולא נודע כי באו מזור, שלווה ורוגע אל
ליבה הדואב של מגדאן הקפואה.