[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דן קשאני
/
תהודת לוחם

"ויאללה" קרא מוחמד בקול עבה אך צורם והעמיס על גבו את אתונו.
כל הסובבים התיקו מבטם מן המעיין וממלאכת מילויי הדליים וריחפו
אל מוחמד הקטן.
עיניים גדולות נתלו במוחמד בן השמונה שסחב על גבו אתון שאך זה
עתה נקעה את רגלה.
הקריאה המוכרת "ויאללה" הפכה אט אט למטבע לשון בכפר ג'אמס,
כולם ידעו שכשנשמעת הקריאה, מוחמד באזור ועוזר לאביו בעבודת
העמסת שקי מלט כבדים על הטרנספומר הישנה והכתומה שלהם.
מוחמד היה הוגה את המילה כאשר ו' החיבור נמשכת כמה שניות
והמילה "יאללה" קוטעת אותה באיבחה מהירה.

כאשר היה מוחמד בן שתיים עשרה כבר היה שונה מרוב בני גילו,
מוחמד היה נראה כאח גדול לחבריו לכיתה, כתפיים רחבות ידיים
עזות ומלאות בשר סייעו לו בהעמסת המשקלים הכבדים על גופו.
למוחמד היו שש אחיות גדולות, ואין דבר שאהב יותר מאשר לשבת
איתן למרגלות כסא הגלגלים של סבו הזקן ולשמוע סיפורים על כפר
הולדתו, "סלמה היה כפר יפייפה" סבא פתח בערבית צחה "החיים היו
בו הרבה יותר קלים, הייתה באר גדולה במרכז הכפר ולא היה צורך
ללכת עד למעיין כמו כאן בג'מאס", מוחמד בלע כל מילה בשקיקה,
מרווה את צימאונו לכפר סלמה כמו שהרווה את רצון ידייו לעבודה
קשה בהרמת משאות כבדים.

יותר מהכל מוחמד אהב לשמוע שהכפר היה כל כך קרוב לים, "ולפעמים
הלכנו לדוג, או סתם להשתרע על החולות" בשלב זה אחיותיו של
מוחמד כבר התפזרו לעיסוקיהן השונים ורק הוא לבדו נשאר להקשיב
לסיפורים המופלאים כמו על הפעם שסבא תפס חמישה עשר דגי מושט
ביום אחד ומאידרתם הקוצנית יצר חמישה עשר מסרקים לכל בני ביתו.
מוחמד ראה את הים רק פעם אחת בחייו כשאבא לקח אותו איתו לאיזה
עבודה על בית ביפו. "הכל נגמר שבאו הציונים, בהתחלה עוד חשבנו
שנסתדר, לבסוף הכפר כולו היה תחת מצור ואנו נאלצנו לברוח, מאז
אבא שלך לוקח אותי לפעמים לראות את איפה שהיה הבית הישן שלי",
מוחמד לא סבל את הסוף, "אתה כשתוכל לנהוג תיקח אותי גם בעזרת
אללה" כל הסיפורים תמיד נגמרו בסיומת הזו, "אתה נכד טוב
מוחמד",  בהפקרת הכפר.

מוחמד החל מסיפור לסיפור לפתח שנאה כלפי אותם ציונים, מעתה כל
פעם שקרא "ויאללה" נסה לצעוק זאת חזק יותר ולרתום את המועקה
הזו של רגע ההרמה מהקרקע בכדי להתחבר אל הזעם העצור בו. מוחמד
שמח עתה על כל גיד ושריר בגופו, כי עכשיו הבין למה אללה חנן
אותו בכח הזה.
השנים נקפו ומוחמד המיר את קריאתו הישנה "ויאללה" ל"אללה
ואכבר" כאשר רק בעיצורי המילה השניה עולה הקול לרמת צעקה רמה.

כאשר כל הילדים היו מתאמנים בכדורגל בכפר עם אבן עטופה
בסמרטוטים בתור כדור
מוחמד כבר היה בן שש עשרה והחל להתאמן, לא רחוק מהכפר אבל לא
בכדורגל , מוחמד החל להתאמן  על ריצה מתגברת וקפיצה אל בין
שיחים ועצים כאשר בזרועותיו סלעים, הוא לא ידע למה בדיוק הוא
מתאמן אך ידע שעליו להמשיך. בכל פעם שמוחמד זינק אל הקרקע זעק
בקול רם יותר "אללה ואכבר" שכן היה קשה לזנק עם הסלע הכבד בין
זרועותיו.

חלפה שנה והכל בכפר זיהו את הקריאה החדשה של מוחמד.
מוחמד הרגיש שאימוניו תמו, וידע מה עליו לעשות.

"אהלן" אמר וחייך לעבר איברהים, איברהים השיב בחיוך אבהי
והשניים החלו משוחחים שיחה סתמית, איברהים היה כבן ארבעים והיה
לו זקן שחור ומרשים עבאיה לבנה וצחורה לבש, ולראשו חבש מעין
כיפה לבנה שכיסתה את מרבית ראשו.
כולם רחשו לו כבוד רב בכפר והוא היה ידוע כחבר בתנועה, הוא לא
עבד, לרוב התפלל וניהל שיחות עם באי המסגד, הכפר דאג לרווחתו.

מוחמד יצא מבייתו באישון ליל וידע שזוהי הפעם האחרונה שהוא
עושה כן, הוא לא נפרד מהורייו ולא מאחיותיו רק נשיקה על מצח
סבו הזקן.
איברהים חיכה לו מחוץ לסובארו כחולה, מלבושיו הלבנים נראו
מרחוק כרוח רפאים אשר ריחפה לה נוגעת לא נוגעת בקרקע.

הוא לא האמין שבאמת הגיע היום הזה, לאחר שלושה חודשיים של
הכשרה בג'נין הוא עתה עשה את דרכו אל מעבר לקו הירוק.
מרחוק ראה את המונית הלבנה שחיכתה לו, המונית בהקה באור
הזריחה.
"כמה קל זה היה" הפריח מוחמד לנהג המונית המפוחד שישב במושב
לידו.
מאחוריהם נשמעו קולות המואזין מן המסגדים המרוחקים מהללים את
שמו של אללה.

הנהג רעד כל הנסיעה ומלמל דברים לא ברורים מתחת לשפמו האפור
והרחב.
מוחמד ידע שהחלק המסוכן כבר מאחוריו והתרווח בכסאו, הם הגיעו
ליפו.
המונית עצרה בשדרות ירושלים, הנהג הביט במוחמד ואיחל לו הצלחה,
והם התחבקו במלאכותיות.

מוחמד טייל נינוח כאילו לא הרגיש את שישים הקילוגרמים הצמודים
לגופו, הוא הלך קודם כל אל הים הביט לאופק ואל הבניינים
הגבוהים של תל אביב, משם פנה שוב לשדרות ירושלים מחייך לעוברים
ושבים, מברך את מוכר המלאבי בפינה בברכת "סבאח אל אל חיר",
ונהנה לשמוע אותו נענע ב"סבח אל נור".
רגליו של מוחמד נשאו אותו ללא יודעין בין רחובות וסמטאות יפו.
הוא הגיע לרחוב התקומה והחל לחוש בליבו מאיץ, אנשים רבים נראו
מסביבו אך הוא עדיין לא חש שזה הזמן המתאים, מרחוב התקומה הוא
פנה לדרך שלמה.
שם לפתע הרגיש שזה נכון, הביט לכל עבר תוך כדי הליכתו ובאמת
מימינו התגודדו כמה אנשים סביב לחסר בית שקרא בקולי קולות "אין
פשר! אין שלווה! אין שקט! אין פשר!" מוחמד עצר הביט שוב סביב,
פותח בריצה מהירה, מישיר מבט, שולח יד לעבר המתג, קופץ לעבר
הקהל ומנסה לצרוח "אללה ואכבר" אך גרונו היבש בוגד בו ואנקה לא
ברורה שבהחלט לא יאה ללוחם  נפלטת מפיו.
המתג הופעל ופיצוץ עז הרעיד את הרחוב, מוחמד כבר חדל מלשמוע,
אך עיניו עוד הספיקו לראות דמות מוכרת דוחפת כסא גלגלים, אולי
סבא ואבא אולי .. כבר דבר לא שינה כאב חד פילח את כל כולו.
גופו החסון כרע מעומס הפיצוץ ושריריו וגידיו אשר נקרמו בשנים
של עבודה קשה נקרעו מעליו בחתף, כל אונו לא עמד לו כנגד לאבקת
השרפה וחומר הנפץ, חומרי נפץ אשר קטעו את קיומו חסר השמחה ומלא
הזעם באחת.

עם תום הרעש הנורא, ה"בום" עוד הדהד באוזני הפצועים ההמומים
ששכבו על המדרכה, ולמשך מספר שניות דממת מוות שררה ברחוב
סלמה.

זוג אנשי זק"א הסתובבו בין חלקי הגופות, "אברהם, בוא בוא",
אברהם הרים עיניו אל שמואל, "מה יש?" שאל אברהם במבטא אידי
מזרח אירופאי, "מצאתי את הראש שלו!" השיב שמואל בקול גאה,
סוליית נעליו נגעה בחפץ עגול מפוחם, שניהם רכנו מעט להייטיב
מבט, "כן, ללא ספק הראש" קבע שמואל, "איזה סוג בנאדם הוא אתה
חושב?" שאל אברהם, שמואל סקר את הסביבה ואמר, "ללא ספק בחור
מפוזר", שניהם ציחקקו, שמואל הזיז את הראש ברגלו ובת קול של
אבן מכוסה סמרטוט נשמע כאשר החל מתגלגל במורד הרחוב לכיוון
הים.













loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם יש שלושה
דברים שעליהם
העולם עומד - לא
מצאתי משהו
מתחכם ועמוק
לכתוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/2/05 14:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דן קשאני

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה