המחוג הגדול מתקתק המחוג הקטן בעקבותיו
רק אני נשאר להביט איך הפנים שלי
לא משתנות עם הזמן
מדליק סיגריה
והעשן בעיניים
צורות ופרחים
הייתי רוצה לקטוף את כולם
עכשיו זה הזמן שלי
לעוף מכאן
שנים חולפות בלי לגעת בשום דבר
רק משהו ניצוק בלי לדעת איפה
בכול מגע, זה תמיד לוקח ממני יותר
בכול תחושה אחרת, הייתי מוכן לשקר
מביט על הפנים
הגוף מוביל את עצמו בוודאות אל הסוף הקצר
שורק לעצמי, עכשיו זה בטח
עולה בחזרה
עד שזה מכוון אלי
ויורה עלי ישר, באמצע
לא ביקשתי שום תג של אהבה
לא ירדתי על ברכיי, לבקש את הזמן האבוד ממילא
אתם כול הזמן אומרים לי
אתה לא יכול ללכת, תחשוב איך אחרים ירגישו
ובינתיים אני סובל לבד בשקט
ככה חולפים הימים
סנטה קלאוס, לא מחפש לעצמו
חברים חדשים
הגיטרה שמנגנת, היא עדיין עם היד הרועדת
עד שהקיר ייפול, אני יכול להמשיך לשבת
להביט על האור הנופל בזווית שונה עלי
הייתי רוצה את החיים שלי בחזרה
בלי שום הנחה
בלי שום טובות מאיש
אולי אני צריך לעמוד מול הים
ולחכות שהוא יבוא אלי בחזרה
יורה מהבטן,
עד אמצע הדרך, זה תמיד הולך בסדר
אהבות מוזרות, של מילים עלובות
אני כותב את עצמי כול יום מחדש
בודק מה נפל לי על השביל, בודק מה השארתי
כשברחתי מאחרים
כמו איזה בן זונה
לא מצליח לצאת לקרב, בלי לחוש את הרגליים שלי מתפרקות מעצמן
לא מצליח לומר לעצמי, עכשיו זה תורך
אז מביט במראה, ורואה את הפנים שלי נרקבות לאט
מדליק את הסיגריה שוב, ברקע מוזיקה שמתאימה לתחושות של סוף
הייתי רוצה להיות חזק, לנצח בלי להרגיש תחושת החמצה
על הכביש שיורד חזרה אל הבית
אני מבין, שאני לא פוסע לשום מקום
אני תמיד הולך באותו כיוון, רק הרוחות משתנות
והשעון מתקתק את עצמו לדעת
פעולה קטנה, חסרת משמעות
שמשנה את החיים בטווח הארוך
יכול לצחוק, ואחר כך לא
יכול לבכות, ולא להבין שזה מיותר לגמרי
מביט במראה, זה אני כבר אין שם מישהו אחר
מעולם לא היה, אבל עכשיו הוא מוכן לצאת אל האור
רק בשביל שיוכל לעזוב בשקט