אתה יודע,
אני כותבת את המכתב הזה לא מייאוש, כבר לא מאהבה, מבלבול תסכול
ובעיקר אכזבה. כשרק הכרנו סיפרתי לך מה דעתי על שקרים וצביעות.
אם ידעת שלא תעמוד, מדוע לעזאזל נכנסת לזה?!
לא רציתי להאמין שאין אדם שלא משקר, אבל טעיתי, כולם משקרים.
אבל לא כמו מסכת השקרים שאתה ברוב טימטומך המצאת ושיקרת.
אני כותבת את המכתב הארור הזה כשאלוהים יודע למה, יש לי עדיין
רגשות אלייך. כואב לי ולא כי אתה כנראה לא רוצה אותי, אלא בגלל
האכזריות שלך. טעיתי כשלקחתי אותך כבנאדם?
במה פשעתי חוץ מלאהוב אותך והרצון להיות עמך? מה עשיתי לך שזו
ההתנהגות הברברית שמגיעה לי כתגובה?!
כל דבר שהיית מספר לי - הייתי מקבלת, באם זה שאתה לא רוצה
להיות איתי ועד מישהי אחרת, כל דבר פליקס כל דבר.
אז למה הגעת למסקנה שאתה צריך לשקר ככה? למה לשחק בחיים ולב של
מישהו? כי אתה יכול?
טוב, אז כנראה לא אהבת אותי ורגשות לא היו לך אליי אבל מה עם
כבוד לבנאדם? הזהירו אותי מפנייך, מהשקרים שלך, אבל אמרתי
לעצמי שלא אקשיב לאחרים אלא אכיר אותך קודם.
מי שחשבתי שהכרתי - היה חמוד ורומנטי מצחיק ואוהב, זו הייתה
הצגה? לא מספיק שכל פרט במסכת השקרים השטנית שלך היה בלתי אמין
או אפשרי אין לך את הדרוש בכדי לבוא ולומר את האמת? הרי כבר
גיליתי, אני יודעת בוודאות ששיקרת.
אני ואתה כבר לא נהיה ביחד, אתה רואה הכל הסתדר כמו שרצית.
ואתה, פחדן עלוב נפש.
את העולם הייתי נותנת לך, את הלב שלי הקרבתי למענך.
"אני אפגע בעצמי לפני שאפגע בך"- אתה כנראה מת עכשיו כי פגעת
בי בדרך שלא תתואר.
לא שברת לי את הלב, קרעת לי אותו לגזרים.

מוזר,
אני אוהבת אותך ושונאת אותך בו זמנית.
באמת האמנתי הפעם.
בך, בנו.