אוהב אני את הצפון שלנו,
את השקט, האוויר, הנוף הזה הנהדר,
לוואי היה חלקי עמם -
החבר'ה הטובים של הגליל,
כובשים שבילים בהר וגיא,
רואים רחוק ומשקיעים בעסקים
וכל מיני פרקמטיה, למשל,
קונים חצי שותפות באיזו מסעדה
בצומת בין ראש פינה לקריית שמונה,
מסתלבטים על תל-אביבים (כמשל)
הנשפכים מן החרמון מטורטרים ורעבים
אחרי ספק בילוי, דהיינו,
נגיעה בקצה קצהו של חלום ספק מושלג
וגליץ' על המדרון המבוצבץ,
הלא גם שם למעלה תמצאו אותם,
החבר'ה הטובים של הגולן,
פושטים, חודשיים בשנה, אולי שלושה,
עורם של הבאים כלהקות ארבה,
עולים מן הדרום החם,
פושטים בהמונם.
הייתי שמה פעם במקרה,
טעמתי גם שילמתי, מה נאמר,
האוכל חרא ויקר, ולעשן מותר,
אבל ההא! נכנסת, אז תבלע ותיחנק,
ואנוכי, שלא מפה ולא משם,
הבליחה בי סימפטיה אליהם,
כלומר, לתל-אביבים (כמשל), שבאו ועלו,
ספק בילו, אכלו אותה וקיללו,
וכבר אני רואה אותם בגלגל"צ,
יוצאים שוב למסע ארוך ומיוזע,
כמין זרועות של דלתה הסבות אחור,
ומתנקזים באיטיות של מוצאי שבת
אל צווארו המפוקק של הבקבוק,
ונשבעים: לא עוד!
אבל, אתם יודעים -
עם בוקר יום ראשון כולנו שוכחים
וכך נמוגה השבועה בעשנה של עיר,
ובעוד שבועיים או שלושה
הלא אל הגליל עלה שוב נעלה
בגיל ובחדווה.
מרס 2005
סדנת במה ל"שירה חברתית" |
