או: מה באמת מביא את האביב
אתה כותב לי שאני - ואני מניח שכוונתך איננה אלי כממשות
פיסיולוגית כי אם כיישות מטאפורית, ואם להיות יותר ספציפי,
לשיר המסויים הזה שלי שנגע בך - אני הנני אחת הסיבות לחורף
האביבי הזה, ומה שאני שומע עכשיו בחוץ, רבע שעה אחר חצות, ממש
לא מזכיר לי את "מה יפית האביב בשדה-הה באחו, הה-הציצי-ים
יפרחו", ואף לא קריאות לו-לו-לו-לו-לו המקדמות פניהם של אסירים
פלסטינים משוחררים בלי-דם-על-הידיים, כי אם יללות חרמנות של
חתולים הבאות כמדומה מצמרת הפיקוס, המאשרות לכאורה את דבריך,
ואפשר כי הצדק אתך ידידי העלום, ואכן האביב, בכבודו ובעצמו,
כבר רובץ לפתחנו, אלא מאי, לא שאני דוחה את המחמאה שלך בשל
עיקרון אסתטי נעלה או מתחסד ולא משום אי נוחות כזו או אחרת,
אלא שלמיטב הבנתי, כישרון פואטי המופנה לכתיבת שירים המצויים
על הקשת האשכנזית-מלנכולית-דפרסיבית, אין לו עניין כהוא זה עם
בוא האביב, ושני אלה, דהיינו כישרון כתיבה ואביב, אין להם
מאום, לא לחוד ולא ביחד, עם יללות של נמרים מתורבתים, שבטעות
חושבים אנו, בני האדם, כי באה עונתם ובאמת לא נועדו אלא להוציא
אותנו משלוות לילותינו, ולחילופין להזכיר לנו את מהותנו
החייתית המודחקת, תזכורת יללנית טורדנית המעצימה את תחושת
בדידותנו בעולם מתועש ומנוכר, תרבותי להלכה אך למעשה מהרס עצמו
לדעת, כמו שצץ במחשבתי הלא צלולה ברגע זה, שלוש לפנות בוקר
כמדומני, והחתולים עדיין מייללים, או שמא אין זו אלא בת קולם
המהדהדת במוחי האפוי למחצה.
חכה חכה, נדמה לי שלא חולף יותר מהרף עין או רפרוף כנפי עש אי
שם ביערות הגשם, וכבר אני נעור אל בוקר צח ותכול, ואל מיטתי
מגיע קולה של רעייתי המנהלת מלחמת חורמה, אם כי עדיין בדרכי
נועם, ביונה אחת שהחליטה לבנות לעצמה קן על המשקוף שמעל חבלי
הכביסה שלנו, ולפי ניסיון השנה שעברה אין ספק שהיונה תנצח, ועל
הכבסים שלנו תיפול נשורת בלתי פוסקת של זרדים וחריונים, ובשלב
מתקדם יצטרף לתערובת קוקטייל ביצים מנותצות שלא זכו להיבקע
ולפקוח עיני גוזלים אל האור, מה שמביא אותי להרהור חדש ומציאת
טעם נוסף בדבריך ידידי, והוא כי בדרך עלומה כלשהי די לעיתים
בהבזק חולף במוחו של משורר ואחרי זה בהינף קולמוסו כדי להניע
גלגלים במכונה הלא משומנת של עונות השנה, בדומה לקשר המוכח של
אותו עש - כן כן, זה הנזכר לעיל - אל הצונמי שאירע בדרום-מזרח
אסיה, וכבר צהרים, צהרים בן אדם, תראה איך הזמן דוהר, והנה מה
שומעות אזניי עכשיו אם לא משק כנפי יונה המביאה אל חלוני לא
בשורת אביב ולא עלה של זית, כי אם שוב את קולה של רעייתי
המכווץ מחמת אטב כביסה שמן הסתם תחוב בין שיניה, או שמא אין זה
אלא ייאושה הסודק את קולה נוכח תבוסתה הקולוסאלית ההולכת
ומסתמנת במלחמת ההישרדות הגלובאלית בין המינים:
"שוב את כאן יונה? מה אני אעשה אתך יא-מתנחלת בת זונה!"
פברואר 2005 |
