כואב לה. הכאב אוכל אותה מבפנים, נוגס ברקמות, חורש קמטים סביב
עיניה ומרעיד את אצבעות כף ידה. ואני? אני רק יכולה להביט בה
מהצד. לא יודעת איך להרחיק ממנה את הסבל.
מיותרת.
זה לא חדש, שכואב לה. פעם הוא עוד היה בסביבה, כדי להפיג את
הכאב, שלפעמים נראה היה כאילו נולדה לתוכו. ואני קיבלתי אותה
בגרסה פחות כואבת, קצת יותר דומה לאנשים אחרים שאתה פוגש כל
יום, קצת יותר "נורמלית", אם זה בכלל יכול להיחשב נורמלי לא
להרוג את עצמך מייסורים בעולם כמו שלנו.
אבל הוא לא כאן יותר. אז עכשיו כואב לה עליו. הוא לא באמת
הסיבה לכאב הזה. פשוט קל לכולם לחשוב שזה ככה. רק אני יודעת את
האמת. הכאב תמיד היה שם, ותמיד יהיה. הוא רק היה הפוגה. ובשלב
מסוים הוא ברח ממנו, מהכאב. צודק. הרבה יותר קל לברוח, לשכב
מסטול באיזה חוף, הרבה יותר נורמלי לתת לכימיקלים לאכול אותך
חי, מלהיכנע לכאב.
ואני יושבת פה, רוב הזמן שותקת, לפעמים מנגנת לה. כשאני מנגנת,
היא מחייכת. חיוך אמיתי, ספוג בכאב. זה עושה אותי מאושרת.

מוקדש לזה שמנגן לי. תודה