הוא נכנס לחדר קר עם קירות אפורים מקולפים ורצפה שחורה.
הווילונות השחורים נראים כאילו מעולם לא הוסטו. מאובקים ורק
חריץ בין וילון לווילון מראה פיסת שמש מהבוקר שאחרי. הוא מוצא
אותו שם זרוק על הרצפה, הוא רץ ונופל מעלייו. הוא מתחיל לחבק
ולנשק אותו, את אהובו, מנסה להעיר אותו, מזיז את ראשו ולפתע
רואה בצווארו סימן שיניים, דם קרוש מסביב לפצעים והוא מבין,
אהבתו היחידה שאף אחד לא הסכים לקבל הפך לערפד אחרי הלילה
הנורא, ערפד הוא שחטף אותו וסרב להשאר לבד,תקע בו שיניים והפך
אותו לערפד, צמא דם ונואש לחיים ללא סוף. הוא זועק אל אלוהיו
על מר גורלו, מנשק את אהובו שוב בפעם האחרונה, אוסף את רגליו
והולך להמשיך בחייו העלובים. לפתע מאחוריו מישהו לופת את
גרונו, מושיב אותו על הספה האדומה מכוסת האבק שהייתה בצד ותוקע
שיניים חדות בצווארו. הוא לא צועק הוא רק בוכה בכי שקט והמום.
לפתע הוא מרגיש ריקנות, עייפות, הערפד מוציא את שיניו מגרונו
והדמעות מפסיקות. זה אהובו!!

"הומו," הם היו צועקים לו ברחוב.
היום הוא ערפד שחי בין פיסת דם לפיסת דם, לצד אהובו בחיים
האינסופיים.

גם ערפדים יכולים להיות אחרים,
מוארים בחושך הנורא.