כשהייתי ילדה קטנה ואהבתי מישהו הייתי לוקחת חמנייה ותולשת
ממנה עלה כותרת אחד אחד.
על כל על כותרת הייתי אומרת:
"אוהב"
"לא אוהב"
"אוהב"
"לא אוהב".
וכאשר הגעתי לעלה האחרון ההתרגשות הגיעה לשיאה. אם הייתי אומרת
"אוהב," אז מיד הייתי מאושרת, כי הוא אוהב אותי.
כשהיה יוצא לי לא "לא אוהב," הייתי לוקחת עוד פרח ומתחילה
להגיד בלב שוב:
"אוהב"
"לא אוהב".
הייתי ממשיכה ככה עד שהייתי אומרת את המילה "אוהב" בסוף.
הלוואי שהייתי נשארת תמימה כמו פעם.
הלוואי שהייתי יכולה פשוט לקחת עוד פרח ולדעת שאני אהיה עם
מישהו.
שייצא לי "אוהב".
אני יודעת שלא.
זה לא משנה אם אני אקח אלף חמניות, אף פעם לא ייצא לי "אוהב".
כי אין "אוהב".
לדעת שאני לבד, זה כואב.
זה כואב בחזה.
למעלה שם.
בצד שמאל.

יורדת דמעה.
ועוד דמעה.
דמעה.
דמעה.
דמעה.
דמעה.
דמעה.
אלף דמעות.
אחרי שכבר אין דמעות.
עדיין יש "לבד".

עדיין יש "לא אוהב".