והוא הלך ברחוב ההוא. רחוב שקט. יש בו בית כנסת די גדול ומפואר
יחסית לרחוב קטן, כולו עשוי  אבנים לבנות. בשער בית הכנסת,
בלוח מודעות מוגן בלוח זכוכית, היתה מודעת אבל, זמני תפילה,
השניות בהן השבת נכנסת ויוצאת. המכוניות שם, בשל הרחוב הצר,
חונות על המדרכה. דרך החלונות אפשר לראות אנשים בקבוצות
מתכוננים לשבת, הרבה יהודים מחו"ל. מישהו ישב שם באיזה בית מול
טלוויזיה דולקת, רגליו מונחות על דרגש גבוה. מאיזה בית התנגנה
מוסיקה שקטה. חשב לאן הולכים מפה. מהרחוב השקט האפוף קדושה, אל
הבית החולה. מהשלווה אל המילים הטעונות והכועסות. מהאוויר הצח
והבתים השלווים אל הבית המחניק והשכונה הצפופה שלו. חייב. אין
לו בית אחר.

היא עמדה בפתח ביתה והוא זרק מבט והמשיך עיוור, אבל היא הניחה
יד על כתפו.
"שמע, אולי תוכל לברך אצלי על השבת? אין גבר בבית".
אני מתפקר, רצה לומר. לי ולאלוהים יש יחסים לא קלים. אנחנו כמו
חברים מרוחקים. לפעמים מדברים בנימוס, לפעמים כועסים, לרוב
מתעלמים. לא כדאי לך שאני זה שאזמין את אלוהים לביתך.
"תבוא?" שאלה. "עשר דקות. אתה ממהר?"
אם את רוצה ממני סקס, את לא תקבלי. חשב. אם את רוצה ממני
שאקשיב קצת לצרותייך, לא אוכל. אני לא אהנה מסקס, אני לא יודע
להקשיב. אהבתי פעם מישהי ואפילו לרגע לא חשבתי עליה בצורה
מינית. רציתי ממנה רק חיבוק. גם זה לא נתנה לי.
אבל היה משהו בעיניה היפות של האישה הצעירה הזו שאמר לו שזה
בסדר ללכת איתה. משהו היה שבור בעיניים, משהו שוויתר כבר על
תמיכה מאחרים. כאילו היא מתגעגעת למישהו. מישהו שלא ראתה זמן
רב. כמו שהוא התגעגע לאריאלה.
"אני יכול," אמר.

הוא בירך על השבת, מוסיקה חרישית עלתה מאיזה בית אחר. בצע את
החלה ושניהם אכלו. היה משהו מחמם לב במעמד זה בו הוא נמצא,
כאילו יש לו איזו אישה קטנה שהוא אוהב, והם יראים את אלוהים,
תמימים בליבם, מקבלים את השבת בענווה ופורשים למנוחת יום השבת.
היא נראתה לו כה שברירית. אבל היה, כך נראה, גרעין קשה בליבה.
לח, בוכה, אבל שם. הוא רצה ללכת, אבל כאב לפת את צד חזהו
הימני, כאילו נסחט. ידע, זה הסיגריות. הבריאות לא טובה בגללם
בזמן האחרון. היא שמה לב לעווית הכאב על פניו.
"הכול בסדר?"
"קצת כואב לי פה. יש משהו לשתות? קר?" היא הגישה לו קולה. הוא
שתה וסחרחורת אפפה אותו, כאילו לחץ הדם שלו צנח באחת.
"אלוהים, אני מצטערת". היא כאילו נזכרה. "שתיתי מהבקבוק עם שני
כדורי הרגעה. בטח יש חומר עוד במשקה. תשב דקה - שתיים, הכדורים
האלה, אני כבר רגילה, אתה לא". הוא ישב ורצה סיגריה. איך יעשן
בבית ירא שמיים זה? הוא לקח אוויר, הלחץ בחזה הימני היה סוחט,
דוקר, ירד עד למותניו.
"יהיה בסדר, אל תדאג". היא פתחה חלון. רוח קלה וקרירה נשבה על
פניו. הוא הריח ריחות בישול, בעיקר דגים. השמש כבר שקעה לפני
חצי שעה ואור דמדומים כיסה את הרחוב, נושק לחשכה.
"אתה לא צריך לדאוג". היא אמרה כמו מתוך חלום, לא מודעת לכאב
הצורב שהתפשט כבר לחזה השני, מין צרבת פנימית כזו, כאילו
סוחטים לו את הריאות.
"זה לא זה," אמר והשתעל. המלח עף על השולחן. "סליחה". ועכשיו
גם שיפולי הבטן, כאילו משהו זע שם. הרבה זמן חשב אולי יש לו
תולעים בקיבה. משהו מוזר. היא הניחה יד על מצחו.
"קצת חום".
"אני אהיה בסדר".
היא הביטה בו רגע. "אתה גבר, אבל אתה לא עשוי ברזל". היא הסיטה
כרית קטנה למסעד הספה, "'שכב קצת, תרגיע את עצמך, את הגוף".
הוא שכב ועצם עיניו. רצה להיבלע בתוך כובע הצמר שעל ראשו. שם
חם ומשם לא רואים דבר. תוך כדי השלווה הכואבת הזו הוא שמע אותה
נעה בבית הקטן, בעיסוקיה. כה קרובה ועם זאת כה רחוקה. היה יכול
להיות אחרת, חשב. גם לי היתה יכולה להיות אישה שאוהבת אותי.
ששבת זו שבת. שאהבה זו אהבה. לפני שהתמימות נמחקה, לפני שהמוח
הורעל.

לא שמרנו שבת, הוא רצה להגיד, אבל כיבדנו אותה. משישי בצהריים
עד השינה הכול היה שונה. בחדר האוכל בכפר, תפילת יום השישי,
באוכל השונה. כולם רחוצים ולבושים יפה, ריח הבשמים, ונדמה היה
שאפילו מזג-האוויר משתף פעולה. רוח קלילה חמימה, ירח מלא, רקיע
זרוע כוכבים. התחושה היתה, ולא  משנה מה עשינו, כאילו יצאנו
מההיסטוריה, כאילו אלוהים - אין לו תוכניות לגבינו לעת עתה,
והוא לא מצפה לכלום. רק כך אנחנו מעבירים זמן, מסתלבטים, נהנים
מהעולם והחיים שניתנו לנו, בלי הצורך המוזר הזה שיש באדם
להצדיק את קיומו, לשלם לאלוהים תמורת החיים שניתנו. אלוהים שכן
שם, ואלוהים היה נח, וגם אנחנו. פעם יום שישי היה היום הכי יפה
בשבוע, עתה הוא הכי גרוע, בביתי החולה.