"הי נהגוס, הלו משהו פה שומע אותי!". התעוררתי כמה שניות קודם
לכן, חש בחשכה העוטפת אותי בתוך האוטובוס.  רק הבטתי בשעון
לפני שנייה. עוד רגע השעה חצות: "לוגית זה בלתי אפשרי", ציינתי
לעצמי תוך כדי שאני מתקדם לכיוון קידמת האוטובוס. נראה שחשוך
שם בחוץ, חושב לעצמי, אולי השעון לא משקר. "נהג!", אני מנסה
שוב לקרוא לדמות היושבת בכיסא מלפנים. נראה שהוא לא ממש רוצה
להגיב. אני חולף בין מספר דמויות שקטות. מעביר בראשי את השעה
שעליתי לאוטובוס, חושב שזה היה בארבע, היה משעשע לעלות בשעה
ארבע על אוטובוס מספר ארבע לרחוב הארבעה.

אני לא ממש מבחין בעיניים שלו זזות לאיזה שהוא מקום, "נהגוס,
אתה חיי בכלל?"  שאלתי בפעם השלישית, תוך כדי שאני מושיט יד
לכיוון הכתף שלו.
"מה לעזאזל?!", המחשבה הראשונה שחולפת לי בראש,  היד שלי עוברת
דרך הכתף שלו, מביט ולא ממש מאמין למה שאני רואה.

"מי זה?!", אני תוהה, חש שאני נתקל במשהו מאחורי, בזמן שאני
נסוג על מנת לעכל שלפני שנייה ראיתי את היד שלי בתוך הכתף של
הנהג, חש שאני באיזה סרט אימה.  "חייב, אבל חייב להפסיק",
המחשבות עוברות לי בראש, נזכרות בשאכטה שלקחתי לפני הנסיעה.
"רק בשביל שתהיה רגוע" אמרתי, "מה גם שזה תמיד גורם למילים
לעלות טוב יותר, למשפטים להתחבר, כמו מעצמם ולשיר להיווצר".
מחייך לעצמי, כמעט שומע את מחיאות הכפיים באולם, "המשורר
הצעיר, בן 23 בלבד, שרון פלטם, תגלית השנה בשירה!"

"סליחה אכפת לך לזוז", שומע קול מאחורי. "בחור צעיר!", שומע
שוב קול גס מדבר מאחורי.
"אוי סליחה", אני ממלמל ומסתובב. איש מבוגר אוחז מקל הליכה
מביט בי, פניו נאות. גבוה ממני בכמעט ראש, לבוש חליפה ישנה
וכובע לראשו. "קדימה בחור צעיר, תן לסבא לעבור", אומר ומוסיף
שיעול קצרצר בסוף המשפט.

אני מבחין כי הזקן רוצה לעקוף אותי. אני נותן לו ורואה כי הוא
הולך לכיוון דלת האוטובוס. נעמד מול הדלת הסגורה, כמו תוהה מה
לעשות ומסתובב לכיוון הנהג . "נהג, חיכיתי מספיק כאשר הייתי
בין 20 עוד בפלמ"ח, מאז עברו כבר לפחות שישים שנה" מסיים, תוך
כדי מלמול: "אבל מי סופר" ומרים את המקל כדי לאותת לנהג, שיפתח
את הדלת.

"כעץ השדה, עתיקות מתפרצת מהאיש",  המשפט מופיע לי בתוך הראש
כמו תמונה. אני חש בו עדיין מתהווה. "הנהר יקיף אותו, אך לא
ייקח אותו" , השורות ממשיכות לנוע בתוך הראש. "חייב לכתוב את
זה".
נראה  כי הזקן מתקרב גם כן לנהג. "הוא מת", כמעט ויוצאות לי
המילים מהפה ובוחר לשתוק. "ניתן לזקן לגלות בעצמו", אומר לעצמי
בדממה, תוך כדי שמעסה מעט את היד שחדרה דרך כתפו של הנהג.

קול בכי מאחורי, משהו בין יללה לקול שאני לא מצליח לזהות, מסיח
את דעתי מהזקן והגופה היושבת לפנים. אני  בוחן את הספסלים
הכהים. מבחין בדמות כפופה, מכונסת בתוך עצמה. נותן לרגלי
להתקדם מעצמן לכיוונה. רואה כי האיש אוחז בעזרת ידיו את ראשו,
כמו שומר עליו שלא יתפוצץ. מתנדנד בתוך עצמו. נותן לי תחושה כי
באמצעה של תפילה. אני מבחין כי עיניו צופות ספק בוהות ברצפת
הרכב, דמעות זולגות מהן מכות ברצפה, מכות ומתנפצות על האבק.

"בחור צעיר!", שומע את הקול הגס שוב מאחורי. "בחור!", יד מנערת
את כתפי "עוד רגע", אני רוצה לומר. אולם נראה כי מי שאוחז
בכתפי עיקש יותר ממני. עיקש ואף מנסה לסובב אותי לכיוונו. ראשי
מסתובב, מבחין בזקן האוחז עדיין במקל ההליכה, פניו מעט
חיוורות. תחושת חדירת ידי לתוך כתפו של הנהג חוזרת, גורמת אי
נוחות. "בחור!", הזקן מתחיל לומר תוך שאני פולט באופן כמעט
טבעי: "שרון, לא בחור, רק שרון". לכיוון הזקן.
תחושתית הזקן לא  ממש מתייחס למה שאמרתי. "בחור אני חושב שיש
לנו פה בעיה קטנה עם עוזי...",  הוא מתחיל והמשפטים מתחילים
לרוץ לי שוב בראש, מילים המתחברות אחת לשנייה, לא ממש ברור
מהיכן הן מגיעות.

"עוזי בעייתי, עוזי תמיד היה בעייתי, כי עוזי הייתי אני",
המשפט נוצר במפתיע כאשר רק אז אני קולט כי הזקן עוד מדבר אלי.
אני פוסע צעד לאחור ומושיט יד קדימה. צעד המצליח להשקיט את
הזקן שמולי. "עוזי?", הגבתי בעיקר שאלתי. הזקן מהנהן ומצביע על
הנהג שעדיין נראה יושב על כיסאו. "מה עם עוזי?", שאלתי. מביט
שוב לכיוון הדמות היושבת מלפנים.
"אני חושב שעוזי מת!", מצביע הזקן שנית על הנהג.
השאלה הראשונה שעולה לי בראש היא: "למה עוזי, מאיפה הזקן יודע
את השם של הנהג?", אולם אז אני מבין, כי זה הפרט השולי ביותר
כרגע.

"אני חייב להפסיק לקחת את החומרים האלו", אני ממלמל לעצמי,
נכון הם עוזרים לשירה שלי, אבל אני עומד ליד רוח רפאים ונראה
כי זה לא ממש מזיז לי את קצה הציפורן.
"מי אמר שעוזי מת?"  מפנה את מבטי מהנהג ובחזרה לזקן שבוחר גם
כן להביט בו. הזקן לרגע מופתע, אולם חוזר לעצמו די במהירות.
"שמע בחור" מתחיל לומר ונעצר עוצם את עיניו.
אני מביט בו, הוא מניע את הראש בינו לבין עוזי, כמו מנסה לחבר
משהו.
חש צורך ואומר לזקן: "נראה לי שאנו צריכים לקרוא למשטרה או
משהו." כאשר הזקן פותח את עיניו החומות. "אני חושב ידידי, כי
זה יהיה בעייתי מעט".
"מה זאת אומרת בעייתי" אני תוהה. כל מה שצריך זה רק לצאת
מהאוטובוס ולקרוא להם. לא משהו מסובך מידי.
"בחור", הזקן שוב אומר.
"שרון",  עניתי. "לא משנה",  עונה מחייך: "אפרים" מושיט לי את
ידו.
אני לוחץ אותה חש כי למרות שנראה כי הוא זקן למדי, עדיין כוחו
במותניו.
"אני חושב," הוא שוב נעצר ומגיע להחלטה, "כי גם אנחנו מתים".
הצחוק עולה לי מתוך הבטן התחתונה לתוך הגרון וכמעט ומתפרץ כאשר
אני בולע אותו. משהו נראה לי הגיוני במה שהוא אומר. אני מבחין
כי האיש הבוכה שלידינו מתרומם, אוחז בידיו עיתון עליו מודעות
המחפשות עובדים מסומנות בעט אדומה. סימנים אדומים על אצבעותיו
מראים כי הוא סימן אותן.
חש איך לאחר שהתרומם ממקום מושבו הוא עובר דרכי בתחילה ואז דרך
הזקן. על חולצתו מודפס ציור של השטן עליו כתוב "חיים, מובטל
בין ארבעים וחמש, רוצח בפוטנציה"

"בחור קום" אני שומע, חש את העיניים שלי נפקחות.
חיים מנער אותי מעט, "אמרת שאתה יורד באלנבי", מסמן לכיוון
הדלת הפתוחה.
אני מבחין בנהג מביט עלי מהמראה הקדמית. "פיספסת, זה רחוב
הארבעה"  חיים אומר לי ומתרחק, עוקף זקן שמשום מה נראה לי מוכר
מאיזה שהוא מקום.
"אני באמת חייב להפסיק עם הסמים", עוברת לי מחשבה בראש, בזמן
שאני מדלג מפתח האוטובוס חש אצלי בכיס בארנק שלקחתי מחיים
בתחילת הנסיעה,

היה יכול להופיע גם כן בסדנה 51 אבל נבחר סיפור אחר.