המסר הכפול ורגשות האשם הם מכשירים רבי עצמה בידי ההורים
הפולנים, והם הכלים בעזרתם מחנכים את הדור הצעיר. נערה המבקשת
רשות מאימה לצאת עם בן זוגה להצגה שנייה אינה נתקלת בסירוב.

"תצאי איתו לסרט, למה לא?!, אני אשאר בבית לבד ואסתכל
בטלוויזיה."

מובטח לה לבת, שהמחשבה על האם הבודדה והסובלת יקלקל את הנאתה
מהבילוי עם חברה. כגודל התענוג הצפוי לצאצא המתהולל, כן גודל
רגשי האשם שיהיה עליו לשאת. נסיעה לחו"ל של נער שסיים את
שירותו הצבאי תזכה לתמיכה כספית ומוסרית מצד אימו.

"קח איתך עוד 3,000 מרק מחשבון הפיצויים שקיבלתי מגרמניה. אני
כבר לא אהנה מהכסף הזה. זה כסף בשביל סבא וסבתא שנשרפו במחנות.
ממילא אף אחד לא מסוגל להבין מה שאני מרגישה".

נשמתו של הסבא שנרצח תלווה את הצעיר במסעו באירופה. האם
המיוסרת שאינה מסוגלת להנות מכסף הדמים הזה תגדיש את הסאה.
המוות מככב תדיר אצל הפולנים. הוא פושט ולובש צורה בהתאם
לצורכי הרגע.

"לאף אחד בכלל לא אכפת אם אני חיה או מתה", נהגה סבתי למלמל
תחת אפה.

"באחת הפעמים כשהתקשרתי לאמי לדרוש בשלומה, היא סיפרה לי כי
היא מרגישה 'לא כל כך טוב' כי מזה שלושה ימים היא אינה אוכלת",
סיפרה לי רותי.

"מה קרה?", שאלה רותי את אמה בדאגה.

"פחדתי שיהיה לי פה מלא כשתתקשרי", נזפה האם ב 'ילדתה הקטנה'
שהפקירה אותה למשך שלושה ימים. "מה אכלת? את לבושה טוב?",
סיימה את הנזיפה.

במסר הכפול וברגשי האשם נעשה שימוש מעודן גם בחיי היומיום של
בני זוג. בשעת כעסה על שזנח את חובותיו כאב ננזף אבי: "מה בסך
הכל ביקשתי ממך? שתלך לטייל עם הילד. תראה את השכן שלנו, מטייל
עם בנו לפחות פעמיים בשבוע."

הביטוי: "בסך הכל", קובע שהבקשה לא הייתה מופרזת. אחריה באה
הטחת אשמה על הפקרת הצאצא. החינוך הפולני, הוא ערובה לדור עמיד
ומחושל. ההתמודדות עם המסר הכפול ועם רגשי האשם נותנת לנער את
הכוח להתמודד עם תלאות החיים. ועם אשתו לעתיד. ושהפסיכולוגים
יתפוצצו.

בית הוריי היה מנצנץ בשעות הלילה ללא הרף. זו תוצאה ברוכה של
מידת החסכנות, שגרמה להם לכבות את האור בחדר בכל פעם שיצאו
ממנו. כשהלכתי למטבח לקחת תפוח עץ והשארתי אור דולק בחדרי,
זכיתי בנזיפה על דרך השאלה הרטורית, "אתה חושב שיש לנו מניות
בחברת החשמל? אתה יודע שאבא עובד קשה בשביל הכסף."

הסיום המשומש שליחו לא נס לעולם, בא לפרוט על רגשי האשם
שבלעדיהם לא ניתן לחנך את הדור הצעיר למצוות ולמעשים טובים.
הפולנים אינם חוסכים ליום גשום. אצל הפולנים גשום כל השנה. הם
חוסכים, על מנת להקנות השכלה לנער ודירה לנערה. כשרוכשים את
הדירה לכלה הצעירה, טורחים ההורים להודיע לכל בר-בי-רב כי
הדירה נקנתה ב: "קישקע-געלט", כלומר בכסף שחסכו מעצמם ומבטנם.


הניסיון האמפירי מלמד, שגודל החיסכון עומד ביחס ישר לגודל הכרס
של ראש המשפחה, ונמצאה הלוגיקה לוקה בחסר. ועניין הכרס מחזיר
אותי לבעיית המזון. כשהותרתי בצלחת את הבקר הארגנטינאי שבושל
על צאת נשמתו ואת הפירע והצימעס לא נגועים, זכיתי לשמוע מסבתי
הרצאה מקיפה על מצב הרעב בעולם השלישי: "ילד בהודו היה מאושר
לראות חצי מזה", נזפה בי.

"גם אני מעדיף לקבל רק חצי", מלמלתי, "וילדים בהודו לא אוכלים
בקר אלא רק בוהים בו בעיניים גדולות ועגולות".

עידן הטלוויזיה טרם הגיע ונחסכו ממני המראות של ילדים נפוחים
מחפשים מזון בערמת פסולת. אבי תרם לסדרת החינוך, את הרעב שפקד
את ברית המועצות במלחמת העולם השנייה: "הייתי אוכל את הסלק של
הסוסים", העלה זיכרונות מנעוריו.

ניסיון החיים שרכש אבי במלחמת העולם השנייה וסלק הסוסים שאכל,
גרמו לו להצטייד במלאי של מזון בכל פעם שפרצה מלחמה. בשנת 1956
רכש ארבעים קילוגרם של תפוחי אדמה. מלחמת קדש הסתיימה לאחר
שבוע, ואנו המשכנו לאכול במשך חודשים רבים, תפוחי אדמה שהצמיחו
ניצנים.

לאחר מלחמת ששת הימים, החל מחיר הסוכר לעלות. עם ישראל התחיל
לאגור סוכר והוא אזל ממדפי החנויות. שקי סוכר יובאו בדחיפות
ונמכרו בשלמותם לאזרחים כמהים למתיקות, הביקוש ההיסטרי לא
הותיר זמן לחברות המזון לארוז את הסוכר באריזות ביתיות של
קילוגרם אחד.  

אבי הפעיל את קשריו הרבים, ורכש מלאי של סוכר שלא בייש את
המחסנים האסטרטגיים של נאטו. בגאווה רבה הציג בפניי, את ארון
הסוכר בביתו תוך ציון המחיר הנמוך של כל אגף בארון. המלאי הזין
אותו במשך שבע שנים מתוקות, ואזל רק לאחר מלחמת יום הכיפורים.


כשמלאו לו 18 שנה פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא נמלט על
אופנים לתוך ברית המועצות. בגלגוליו הגיע לעיר ג'מבול בקזחסטן.
פליט ערירי שאינו יודע את שפת המקום בעיצומו של הרעב שפקד את
ברית המועצות, חיפש דרך להציל את נפשו.

ביקש להירשם לאוניברסיטה של לנינגרד שבצוק העתים הועתקה
לג'מבול, ונשאל אם הוא חבר במפלגה הקומוניסטית. שיקר, השיב
בחיוב, והבטיח להמציא את האישור לחברותו. מצויד בטופס ההרשמה
לאוניברסיטה, פנה במצח נחושה למפלגה כסטודנט למשפטים, והתקבל
לשורותיה. עתה יכול היה להשלים את הליכי ההרשמה והיה לסטודנט
מן המניין ולחבר במפלגה.

כחבר מפלגה הוא מונה לחלק את מנת הלחם היומית לתושבים, ומכל
מנה החסיר קמצוץ שצמח בסופו של יום לקילוגרם לחם, אוצר יקר
ערך. אכל, שבע והותיר, מכר את העודפים בשוק השחור וקיים את
עצמו.

בשנות השמונים נסעתי לירושלים לרגל עסקיי. במונית שחזרתי לתל
אביב התיישבה ליידי אישה נאה ופתחנו בשיחה. היא הציגה עצמה
כעורכת דין פליציה לנגר, ושאלתי אם היא מכירה את אבי כחבר
למקצוע. כאשר סיפרתי שהוא שהה בג'מבול במלחמת העולם השנייה
החווירו פניה.  

"הייתי שם, ילדה קטנה. אבי נפטר מרעב", סיפרה לי ודמעות
בעיניה. "אני זוכרת שמכרתי את זוג הנעלים שלי תמורת מנת מזון,
ושבתי יחפה לביתי. אבל לא הצלחנו להצילו."

ייצגתי ניצול מחנה השמדה שברח וחבר לפרטיזנים, חבורת נרדפים
שנמלטו ליערות וגנבו מזון למחייתם. הוא נעצר בחשד של גניבות
רבות, והרכוש הגנוב שנתפס בחזקתו מילא מחצית ממחסן המוצגים של
המשטרה. הרכוש הגנוב כלל בגדים שנגנבו שנים רבות לפני שנתפס,
ארוזים באריזתם המקורית, עשרות תבניות של ביצים סרוחות, ומאות
פריטים נוספים, שהוא לא עשה בהם כל שימוש. הודיתי בשמו בכל
העבירות שיוחסו לו והצגתי חוות דעת פסיכיאטרית שניתחה את הדחף
שלו לאגור. לאגור מזון, לאגור בגדים, לאגור חפצים.

אל תשפטו אדם עד שלא תגיעו למקומו. מי שחווה רעב ומי שהתהלך
בחברתו של מלאך המוות הנוטל מידי יום את מנתו, אינו עוד אותו
אדם שהיה.

אבי ידוע בציבור כעיוור. בגיל חמישים ושש עבר ניתוח גלאוקומה
בעינו הימנית. הניתוח נכשל ולאחר סידרה של ניתוחים נוספים,
איבד את כושר הראייה. כשרצה לזכות ביחס מועדף במשרד ממשלתי שם
רטייה תחת המשקף הימני, גישש את דרכו במפגין ונעזר ביהודים
רחמנים שנחלצו לעזרתו. בעשותו את עיוורונו קרדום לחפור בו, הפך
למפורסם ברטייתו הלבנה, שני למשה דיין שהתפרסם ברטייה השחורה.

מעת לעת התגלו אצל אבי סימפטומים של שפעת עונתית, בכל פעם שהיא
פרצה בציבור הרחב. לחיזוק עמדתו היה מביא ראיות מוצקות
ממד-החום, המורה על 36.9 מעלות במקום 36.5 מעלות שהם חומו
הרגיל לדעתו. מאחר שאינו מותיר דבר ליד המקרה, השתמש בשלושה
מדי-חום בעת ובעונה אחת - שנים בפיו ואחד תחת ידו ברוטציה.

מד החום החביב עליו היה זה שהראה עשירית מעלה יותר, ויצרנו זכה
לתשבחות על המכשיר שבנה. משלקה בפסוריאזיס הפכה השפעת לנדירה,
ושתי המחלות הופיעו לסירוגין.

בטרם איבד את כושר הראייה, היה אבי חבר מן המניין באגודת
ההיפוכונדרים, וכמובן שלא היו בידיו הוכחות מדעיות למחלותיו.
רופאו סירב בעקשנות בלתי מובנת לאבחן אצלו התקף לב, ואבי מצידו
לא היה מוכן לוותר על הזעקתו הבהולה מידי כמה חודשים, עם מכשיר
e.k.g. מיטלטל. הבדיקה העונתית נערכה בקפדנות ייקית כטקס דתי.
אחרי שניתק את המכשיר ואסף את חוטי החשמל, היה הדוקטור מעיין
בתשומת לב בסרטי הנייר שעליהם הופיעו הרים ועמקים משונים
ומודיע לאבי בכובד ראש שליבו בריא וחזק.

אבי לא הסכים לדיאגנוזה, ניסה לתקוף את אמינותו של המכשיר,
והודיע שבדעתו לקבל second opinion מקרדיולוגים יידועי שם.
בטרם הספיק לממש את האיום איבד את ראייתו, ו"התקפי הלב" נפסקו
באורח מסתורי.

למרות שחדל לקבל התקפי לב לא הייתה לכך כל השפעה על לחץ הדם
הגבוה. כל אימת שנמדד לחץ דם של 90/130 התלונן אבי על כאבים
בלב ועל סחרחורת.

"אתמול התעלפתי פעמיים. לא היה לי אויר, והפקידים הביאו לי כוס
מים", דיווח לגרושתו אחת לחודש. אמי שהתגרשה ממנו לאחר 16 שנות
נישואין, לא זכתה לברך: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", ונאלצה
לשמוע את הדיווחים על כל מחלותיו ומחושיו. דווקא היא, על שום
שהמאיס עצמו על כל האחרים שקצה רוחם באנמנזה ההיפוכונדרית.

חמש עשרה שנה לאחר שחדל לקבל "התקפי לב" לקה בליבו ונזקק
לשלושה מעקפים. עתה הייתה בידיו ראיה ניצחת כי הדיאגנוזה שלו
הייתה נכונה וכי כל רופאיו שגו. בטרם נותח הזעיק אל מיטתו את
צאצאיו ואת גרושתו, מסר את צוואתו הרוחנית ואת הוראותיו
האחרונות, ונפרד כמי שאינו עתיד להתעורר מהניתוח. נפרד מכספו
לא מבני משפחתו. הניתוח עבר בהצלחה והפגישה המחודשת עם ממונו
חיזקה את הקשר האמיץ ביניהם.

אמי לקתה בתופעה הפוכה. היא לא הייתה מוכנה לעבור כל בדיקה
רפואית, והצהירה כי ממילא לא תיקח תרופות ולא תתאשפז בבתי
חולים. עולה בי החשד כי זוהי "תגובת נגד" על התנהגותו של בעלה
לשעבר. בעוד אבי מנצל עד תומם את דמי החבר ששילם לקופת החולים
ההכחשה המוחלטת של אמי למצבה הגופני, איזנה את תקציב הקופה.
אולם פטור בלא כלום אי אפשר. אחת לשנה היא חקרה אותי על הנהלים
של עריכת צוואה.

"את מרגישה לא טוב?", שאלתי בחרדה.

"אני מרגישה טוב מאוד", השיבה, "פשוט רציתי לדעת מה צריך לעשות
שהכל יהיה מסודר. בסך הכל אני כבר לא צעירה".

"מה בדיוק צריך להיות מסודר", התעניינתי.

"אני לא רוצה שינתחו אותי ולא רוצה שיחברו אותי למכשירי
החייאה".

"אבל לא מחברים למכשירים מי שמרגיש טוב מאוד", התעקשתי, "ומלבד
זה, צוואה תופסת רק אחרי הפטירה ולא קודם לכן".

תשובותיי לא סיפקו את אמי, והמסר הכפול הותיר אותי מודאג. המסר
הכפול בא לביטוי בהתייחסות אמי למחלות של בני המשפחה. משלקה
אבי באחד מתריסר "התקפי הלב", ורופאו סירב בעקשנות בלתי מובנת
לאבחן אצלו ממצאים פיזיולוגיים חיפש תמיכה אצל אמי, "יש לי
התקף לב", סח בבהלה.

"לא מתים מזה כל כך מהר" השיבה, ובדיעבד צדקה.

"הדוקטור אמר, שלחץ הדם שלי גבוה מידי", שיקר.

"תפסיק כבר לרחם על עצמך", התריסה.

משלקה בשפעת עונתית היה מדווח על הממצאים לאמי, "יש לי 37
וחצי", היה מעגל כלפי מעלה את המידע.

"37 וחצי זה לא חום", פסקה.

עת חלתה אמי בשפעת או במחלה עונתית אחרת, התכחשה למחלתה, "לא
מתים מזה כל כך מהר", גרסה בעקביות.

"אולי בכל זאת תלכי להיבדק אצל רופא", שחתי בדאגה.

"אם אני לא לוקחת את הכדורים, אז בשביל מה ללכת לרופא", השיבה
במידה מרובה של הגיון.

"כשאני חולה את מכריחה אותי לשכב במיטה", השבתי בנימוק מוחץ.

"אתה זה משהו אחר. ילדים צריכים לשמור על עצמם".

"אני בן 16", ניסיתי לעמוד על זכויותיי.

"אתה ילד. שאני אעשה לך תה?"

"כשאבא חולה, את אפילו לא שמה אליו לב."

"הוא לא חולה. הוא תמיד היה כזה", סיימה את הדיון.

בצד המסר הכפול ורגשי האשם, נותנים הפולנים מקום של כבוד
להכחשה. נושאים ובעיות שאינם נוחים לשיחה אינם קיימים. לפולנים
יש גוף רק מהחגורה ומעלה. כלפי החלק התחתון יש הכחשה מוחלטת,
וזהו מקורו של הדיבר האחד-עשר, "לא תעשה את צרכיך בבית חברך".


אוי לבושה הנגרמת לפולנייה שנאלצת בעיצומו של אירוע חברתי לסור
אל חדר השירותים. החשש שמא ישמעו בסלון את מעשיה, יעבירנה על
דעתה. דודתי ברונקה נטלה כדורי מלח בצאתה מביתה כדי שלא תגיע
לידי התנסות ולא תתגלה ערוותה ברבים.

הכחשה זו אינה מותירה מקום לחינוך המיני של הנוער. העובדה כי
המחנכת חטאה בנעוריה וכי החניך הוא פרי אותו חטא, יוצרת בעיה
בלתי פתירה. הפתיחות לחינוך המיני כיום ממציאה לנער ולנערה
מידע מפורט בעיתוני הנוער, בטלוויזיה ואפילו בבית הספר. בשנות
החמישים העלו עיתוני הנוער על נס את החלוצים בנגב, ברדיו שידרו
את: "משפחת שמחון" והטלוויזיה טרם באה לעולם.

גדלתי בור ובער בענייני מין, והשאלה כיצד בא תינוק מעולם לא
העסיקה אותי. קצרה ידה של אמי לפתור בעיה זו, ובגיל 11 נשלחתי
אל פסיכולוגית שגילתה לי את רזי היקום. זכור לי כי בתחילה פשוט
לא האמנתי, ושאלתי את אמי האם נכונים דבריה. אמי הסמיקה על
שנתפסה בקלקלתה והודתה באשמה.

לאמא הפולנייה יש ששה חושים. החוש השישי הוא החוש שבאמצעותו
היא יודעת למה בדיוק זקוק הילד הקטן שלה.

"אתה רעב", הייתה אמי מודיעה לי. "תלבש סוודר, יהיה לך קר"
התנבאה. "לך לישון מוקדם אחרת לא תוכל לקום לצבא בזמן", הייתה
מאיימת עלי.

"אני שבע, חם לי, ומספיקות לי ארבע שעות שינה", נהגתי להשיב
בעשרים ושתים שנותיי הראשונות. מששכרתי דירה, יכולתי לישון
ביום לאכול בלילה ולהיות מצונן בחורף כאוות נפשי.

"אם החלטת להיות עצמאי אז למה אתה מביא אלי את הכביסה שלך",
טענה נגדי בהגיון שאינו ניתן לסתירה, "וחוץ מזה, איך אתה יכול
לגור בדירה כל כך מטונפת, עוד תהיה חולה מזה"