הלילות הארוכים שאני מעבירה מול הטלוויזיה מנסה להירדם, עוצמת
עיני הדומעות מעייפות ושוקעת למחשבות עלי, עליך, עלינו.
השעות שאנחנו מבלים ביחד, הדברים שנאמרים בינינו כשאף אחד אחר
לא בסביבה, השפתיים שלך שנוגעות בי, מותירות טעם מר-מתוק של
חצי הנאה. ואני יודעת שאני אף פעם לא אהיה שלך, או שאתה לא
תהיה שלי. או שפשוט לא נהיה.

העיניים נפתחות כשהתוכנית נגמרת, ואני יודעת שלילה חסר שינה
עומד לעבור עלי ואני מחזיקה את עצמי חזק לא ליפול למערבולת
הרגשות שאני מרגישה בעוצמה כלפיך.
רעד עובר בגופי ואני מתכנסת לתנוחת עובר, קר לי. והלילות נעשים
יותר קרים ויותר ארוכים. ואני לא ישנה
הדמעה מגיעה לשפתיים ואני מלקקת אותה, נזכרת בפעם האחרונה שאני
בכיתי מולך, גם אתה בכית. אני לוקחת חפץ חד ופותחת את הצלקת
שוב כדי להזכיר לעצמי שהכל אשליה, רק הדם שמסרב לזול אמיתי.
שום דבר מעבר לא.
והלילות, אוח הלילות שישנת מחובק לצידי הפכו לימים בודדים
ותחושת הלבד הורגת אותי. אתה לא מבין.
אתם לא קיים. אתה בראש שלי, מסרב לצאת, מסרב לשחרר אותי. ורק
מבט עיניים כבוי מזכיר לי שוב כמה רחוקה אני מלהיות מאושרת
באמת.
אני מכבה את הטלוויזיה, סוגרת עיניים שוב ומתעוררת לצלילי
השעון המעורר