החלטתי לפרסם את החידוש להתחלה של הספר הנושן שלי "דורגות'",
שבזמנו היה מאוד פופולרי. החידוש הוא בעצם שינוי והוספה של
תיאורים, דמויות ושינויים בעלילה... בקיצור ליטוש של הסיפור
בתקווה לשפר את רמתו קצת. למי שכבר מכיר את הסיפור אולי יהיה
מעט קשה להבחין בהתחלה בשינויים אבל לאט לאט עם הפרקים תוכלו
להיות עדים לשינויים. בכל מקרה, מקווה שתיהנו בין אם אתם
קוראים חדשים או וותיקים של הפרקים האלה.


פרק א'
====

   "אבא, לא, אל תלך!", אמר הילד הקטן דורגות', אשר הביט אל
אביו זולטן החסון והמזוקן מנשק את אימו לשלום, רגע לפני שהוא
יוצא אל מלחמתו בין אבירי הצדק אל צבא המדבר.
"אל תדאג בני, אני אחזור ואביא לך את דגל הטירה של צבא המדבר,
אתה תהיה גאה באביך", אמר הלוחם המזוקן בקול מנחם.
"אתה מבטיח, אבא?", שאל דורגות' הקטן, בן העשר, בקול חושש.
"אני מבטיח, בני", אמר בנחישות ומיהר לכרכרה המחכה במורד
השביל, מאחורי שער הטירה הכסוף והגדול שהייתה ביתו.
"אדוני, הכל מוכן?" נשמע קול מכיוון הכרכרה.
"כן, אני מיד מגיע!", צעק זולטן, מביט מבט אחרון בבנו, מנגב את
דמעותיו ודוהר לכיוון הכרכרה.
דורגות' ואימו לארה צפו בזולטן, אדון טירת אומפן, המפקד הראשי
של צבא הצדק של פאלאן ואביו של דורגות' עולה על כרכרתו, כרכרת
המפקד הראשי, וממשיך עם החיילים המלווים אותו לשדה הקרב.
אף אחד מהם לא אמר דבר, ונשמעו רק קולות הבכי של דורגות' הקטן,
אשר ידע כמו כולם, שאין סיכוי שאביו יחזור בחיים.

    נשמע קול דהירה, פרסות סוס נוקשות על שביל האבן המוביל
לטירת בני אומפן הגדולה.
"אמא, אני חושב שהשליח הגיע", אמר דורגות', שעתה היה בן
שמונה-עשרה, בעוד הוא מתאמן עם חרבו.
"תודה, אני מיד יורדת", אמרה לארה, בקול מאושר, קיפלה את שמלתה
ורצה במורד המדרגות.
"אה, שנים לוקח להגיע למקום הזה", נאנח השליח.
"לשם מה הטירה הזאת כל כך גדולה ורחוקה? חיים פה רק אמא, בן
ומספר משרתים", חשב לעצמו השליח בתהיה.
הטירה, מסתירה את אור השמש, הייתה גדולה למדי, אפורה וחלודה.
שער ענקי וכסוף היה בפתח החצר המוביל לטירה, יפהפה היה השער
המקושט באבנים הכחולות אשר סימלו את צבא הצדק של הצפון. ישנה
הייתה הטירה הגדולה של בני אומפן, היא שירתה את בני משפחת
אומפן עוד בזמן העבדות. יותר מכך, לשם כך היא הוקמה על ידי
רגראד אומפן הרחום.
מטפסים נראו על רוב הטירה הישנה, חוסמים את הסדקים הנראים
אפילו מרחוק, אך המראה מבפנים היה שונה לגמרי. שטיחי ארגמן
פרוסים מקיר לקיר, כיסאות משויפים ומרופדים בפרוות, מסודרים
סביב שולחן העץ המפואר והגדול.
האח תמיד דלק. לארה, אימו של דורגות', הייתה ידועה בסבלה מקור
ולא היה זמן שמשרתיה לא היו בודקים אם האח אולי במקרה לא
דולק.
"או, סוף סוף הגעת", אמרה לארה לשליח בקול מלגלג.
"בני הודיע לי שצפה בך בקצה ההר עוד לפני כחצי שעה".
"כ-כן אני מצטער על האיחור, גברת אומפן", אמר השליח בקול רועד,
מושיט לה מגילה עטופה בסרט אדום.
"זה ממסדר אבירי הצדק לגברתי", אמר השליח ברישמיות ופנה עם
סוסו לאחור, דוהר במרץ למטרתו הבאה.
קול דהירת סוסו נשמע חזק וברור על שביל האבנים, אך לאחר כמה
שניות, נחלש עד שנמוג.
"אני אפתח את זה בפנים, אני מתחילה להתקרר", חשבה לעצמה לארה
ורצה לעבר שער הטירה הכסוף.
"אמא, קיבלנו הודעה?", שאל דורגות' בציפייה.
"כן, יקירי, השליח טוען כי היא הגיעה ממסדר האבירים".
"טוב, אני מייד יורד", אמר דורגות' בפחות התלהבות, לאחר שהבין
שזהו לבטח עוד מכתב רישמי ומשעמם בקשר לגיוסו למסדר.
מאז שהובס צבא הצדק במלחמה, הגיוס בפאלאן נקבע כחוק לכל נער
המגיע לגיל שמונה-עשרה.
קולות פתיחת הסרט נשמעו חרישית, ופריסת המגילה נשמעה על פני
השולחן.
"לגברת אומפן ובנה", הקריאה לארה לדורגות' ברישמיות צינית
מעט.
"נמסר לנו ממסדר צבא המדבר שגופת זולטן אומפן נמצאה לא מזמן
בחולות המדבר, ותובא לביתכם לקבורה ראויה בבית אומפן..."
לארה לא הגיעה לסוף, השאר הייתה אנקת תדהמה.
"אבל, אבל אמא! אמרת שאבא עוד חי, אמרת שהוא נשבה על ידי צבא
המדבר!", צעק דורגות' בקול מופתע, לא יכול להסתיר את גוש הבכי
המקשה על דיבורו.
"לא בני, אביך לא שבוי, אביך מת", אמרה לארה בקול חנוק,
והתפרצה בבכי, נותנת לראשה לשקוע בין ידיה.