אגלי זיעה זלגו על לחיו של ג'ורג'יו 'התיש האדום' גלגאנוב. הוא
נצמד אל הקיר האבן של הסמטה החשוכה בצפון מזרח העיר בלגרד. הוא
הידק אל שפתו העליונה את השפם המזוייף שלו והרים את שולי
השמלה, שלא יתלכלכו בבוץ. הוא צעד לאט לאט והתקדם לעבר אור
הניאון הירקרק. סירנות של המשטרה המקומית הצמידו אותו שוב אל
הקיר והוא המתין בשקט שהן יעברו. הוא יצא אל הרחוב והחליף את
התגנבותו השקטה בהליכת הזונה היוגוסלבית שהיוותה את הכיסוי
הנאמן שלו במשך כל השנים האלו. איש חובש מגבעת אדומה עבר למולו
ושאל אותו באנגלית עם מבטא רוסי כבד 'תגידי, יש מצב ללטף את
הצב?' ג'ורג'יו הביט בחשד באיש שאמר את הקוד וענה מבלי להביט
עפעף 'זה ממש מדגדג לי בשפם'. הם שילבו ידים והאיש הוביל את
ג'ורג'יו לסימטה הסמוכה.

בזמן שהאיש הגדול גחן מעליו ונאנח, נדדו מחשבותיו של ג'ורג'יו.
מחשבה אחת החזירה אותו אל המתרחש והיא הייתה 'הלוואי והוא לא
היה תופס לי בזקנקן' אז מיד חזרו מחשבותיו אל ילדותו בערבות
הונגריה. אח, אלו היו החיים. ג'ורג'יו, זאת לא ידעו רבים, היה
נצר למשפחת מלוכה טטרית עתיקה. אוח, הכבוד שרחשו לו שם! הוא
נזכר כיצד כילד היה הראשון לאכול בסניף המקדונלד'ס שנפתח
בעיירה. אוי, כיצד נישא על כתפי הילדים כשיצאו ממזללת
הקפיטליזם דשנים ומעונגים, קיבותיהן כבדות בביג-מק או שניים
(במקרה של ג'ורג'יו - שלושה במחיר ארוחת ילדים כולל צעצוע,
בובת ילדת צוענים ששרה ורוקדת בעצמה) והם כולם לא יודעים נפשם
מאושר. אההה, כמה טובים היו החיים אז ואיך נטשם, אררר, בשל
גחמה אידיאולוגית להקים מחתרת קומוניסטית ביוגוסלביה. ג'ורג'יו
נשך את שפתו וחיכה שהזר המגודל יסיים.

ג'ורג'יו נשען על קיר הסמטה ועישן סיגריה. השפם המזוייף שלו
היה רק חצי דבוק ושמלתו מסומרטטת. פה ושם היו סדקים בחומת
ההסוואה שלו והוא ידע שעליו להיזהר כפליים. ברחובות בלגרד אין
רחמים - לו תגלה אחת מהקולגות שלו כי הוא סתם מתחזה יהא סופו
רע ומר והוא עלול למצוא עצמו מתחזה לאחת שמוכרת את גופה
ברחובות שבהם הקונים הם יורדי ים עבי זקן וחמי מזג. הגבר
המגודל כיפתר את מכנסיו והוציא את ארנקו, שולף מתוכו אלף שלוש
מאות תומנים פרסיים ומוסרם לג'ורג'יו. "לך לרחוב 'דייגי
הצלופחים' מספר שש מאות עשרים ושתיים, כניסה ב' קומה שנייה. שם
תוכל לישון כמה ימים ולחדש כוחות. לבחור שם יש גם חלק מהחומרים
שאתה צריך. חלק נוסף שהיה חסר צפוי להגיע בעוד כשבוע וחצי אז
כדאי שתהיה עירני." הוא פנה ללכת מבלי לראות אם ג'ורג'יו הבין
או שמע אותו וג'ורג'יו נאלץ לצעוק אחריו. "ומה עם ה...?"
המגודל הסתובב. "הדבר ההוא שביקשתי מכם שתשיגו לי?"

עיניו של ג'ורג'יו נצצו להן והוא אץ רץ במעלה הרחוב. שפמו
ושמלתו התנופפו ברוח כשחצה את כל הרחוב וכל חושיו המחתרתיים
קראו לו להפסיק את הריצה חסרת הזהירות שתביא לחורבנו. אך
ההתרגשות שאחזה בליבו לא הרשתה לו לעצור. הוא פנה ימינה לכיוון
מרכז העיר תוך שהוא חולף על גבי שוטר שמנמן ולא דואג אפילו
לשמור על שערות רגליו מוסתרות. בידו השמאלית הוא אחז בחוזקה עד
כדי קימוט את הנייר היקר כל כך בעיניו, אשר גרם לו להמשיך לרוץ
לאור שלטי הניאון הצהובים, מדלג על בורות במדרכה שומט פה ושם
ניירות מסווגים שיהוו רמזים בעתיד לאלו שינסו ויצליחו כנראה
לעלות על עקבותיו. הוא הגיע אל מחוז חפצו והמתין בהשתאות, ירא.
אחר עוד רגע, צעד פנימה.

"אפשר
ארוחת-מק-רויאל-כפול-על-גחלים-עם-גבינה-צ'יפס-וקולה-מוגדלים,
רטבים-קטשופ-אלף-האיים-טייק-אוואי-יש-לי-תלוש-ארוחה-בחינם-ואם-אפשר-אז-מהר?"

(ג'ורג'יו מדבר מהר כדי להסתיר את המבטא הטטרי שלו)

ג'ורג'יו אחז בשקית הנייר החמה ורץ חזרה לסמטה החשוכה. 'לעזאזל
החזירים הקפיטליסטים האלו' הוא חשב לעצמו כשקלט מזוית עינו את
מכונית המרצדס השחורה ממנה יצאו שלושה גברים גבוהים לבושים
בחליפות שחורות וחמושים במשקפי שמש שחורים. עלו עליו, הוא חייב
להמלט. הוא החל לרוץ, משליך בדרך את דרכונו הדיפלומטי המזוייף,
כספי שלמוניו, אקדח הברטה שלו, רשימת אנשי הקשר הסודית ועדליון
המזל שקיבל מסבתו על ערש מותה. הריח שעלה מהשקית שבידו טמטם את
חושיו והוא בקושי הצליח למצו את הפניה לרחוב 'חובבי הטלת
הכידונים'. הוא נעצר בפינת הרחוב והתנשם, מביט בשלט בפינה.
ציור של קוזאק רכוב על  צלופח מתפתל שסכין תקועה לו בראש היה
על השלט אך הכתב היה קטן מדי מכדי שיקרא אותו. קול של סירנות
נשמע מקרן הרחוב וג'ורג'יו הביט בשלושים המטרים שעליו לעבור על
מנת להגיע למפלט וביטחון.

"לעזאזל עם כולם" סינן ג'ורג'יו בטטרית, מפחיד עוברת אורחת
גזענית. הוא עצם את עיניו ונעץ את שיניו בפיסת הבקר
הקפיטליסטית שנחה בתוך לחמניית השררה ורוטב אלף האיים כתום נזל
על לחייו האדומות מריצה. הוא נאנח.