זה היה אחד מהימים האלו... נו, אתם יודעים. האלו.
שרק שוכבים במיטה כמו תפוחי אדמה בניוטרל, בוהים בטלוויזיה
בחוסר עניין. הערבים האלו שפתאום כולם עסוקים, או שאין להם כוח
לדבר עם אף אחד. ואז... מתחילות המחשבות.
פתאום חושבים על המון דברים, פתאום הכל צף ומופיע. פתאום
חושבים מחשבות כל מיני מחשבות על החיים שלנו, על העולם מסביבנו
ועל אירועי היום האחרון. ופתאום, הכל נורא פתאטי. החיים שלנו
נראים עלובים ביותר, ואנחנו שוקעים בדיכאון מינורי, קטן - אבל
מציק.
אז ככה היה הערב שלי, אחרי שיטוטים חסרי טעם בקניון הקרוב,
חזרתי הביתה. אכלתי סלט, ועוגיות, וופלה עם שוקולד, והרעב הזה,
הרעב הקטן והמציק לא נעלם, מכירים את הרעב הזה, הקטן שיושב
בבטן ולא משנה כמה נאכל לא נהיה שבעים. מעצבן נכון?
בהיתי בטלוויזיה וקראתי קצת. התקשרת. דיברנו ואמרת שתחזור אלי
יותר מאוחר.
שכבתי במיטה, שקועה עמוק בתוך השמיכה שלי ופשוט הרגשתי חסרת
טעם. אני פאקינג לא עושה כלום! תפוח אדמה רובץ, זה מה שאני.
שיחות סתמיות עם כמה מחברותי, שאחת מהם הבריזה לי מפגישה...
התחלתי להרגיש את האיכס.
איכס כזה, כזה שמטפס מהבטן, דרך הגרון, ולפעמים גם מגיע לאזור
שמאחורי העיניים.
איכס של תקופת מעבר. שונאת תקופות מעבר!!!
תקופת מעבר, זה כמו לחכות לאוטובוס בתחנה, שנורא ממהרים ומתים
להגיע הביתה, והאוטובוס דווקא לא מגיע! ובנוסף גם קר בחוץ ואין
סבלנות ולא יודעים מתי הוא יגיע, אז מתיישבים בתחנה חסרי אונים
בהרגשת "קוצים" שדוקרים לנו בישבן, או הולכים מצד לצד בחוסר
מנוחה. ככה בדיוק מרגישים בתקופות מעבר! שנמצאים בין דברים,
כאילו, זה עוד עוד מעט... אבל עדיין לא. מעצבן...
ואז פתאום, שקועה ביאוש הרגעי שהתפתח לי בראש. הוא קרץ לי
מהצד. יפה ונוצץ. ילד רע במסווה זכוכית וצבע בוהק: בקבוק של
ג'וני ווקר רד לייבל. מה, הוא היה שם כל הזמן ולא שמתי לב?
מאיפה הוא הגיע לעזאזל?
הסתכלתי עליו, והוא החזיר לי מבט מלגלג. כאומר: "הא! בחיים את
לא תגעי בי, אין לך אומץ!". חשבתי שזהו! סופית ורשמית התחרפנתי
לגמרי, אם אני מנהלת קרב מוחות עם בקבוק זכוכית... זהו! ידעתי
שהרגע הזה יגיע מתישהו, אבל לא חשבתי שכל כך מהר... בקרוב
יגיעו האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים יקחו אותי למקום שכולו
טוב...
"היי את, תצאי מזה!" הדהד קול במוחי, זה שוב היה הוא, ג'וני.
רק שהפעם הוא כבר היה ביד שלי, היי, איך הגעת לשם?
אבל הוא, הוא רק צחק צחוק קטן ומרושע של בקבוקי וויסקי שבטוחים
בעצמם ויודעים מה הם רוצים.
"אני לא אכנע לך אתה שומע!!!"
אבל הוא לא הקשיב לי, הוא פתח בחיוך לעגני את הפקק שלו ומזג
מעצמו לתוך כוסית קטנה. פתאום הייתי שם, לבד, עם כוסית ג'וני
ווקר ביד אחת שתיים שלוש - אני אחשוורוש! והופ! הוא בפנים.
הנוזל הצהבהב המר הזה שוחה לי בקיבה עכשיו, צורב לי את הבטן,
את הגרון, מטפס חזרה למעלה... לרגע אני לא יכולה לנשום,
מתעוותת, משתעלת. ואז נשמתי עמוק, נרגעתי, ו... חייכתי.
והוא, הוא רק חייך אליי את החיוך הזה שאומר "אמרתי לך!
אומרים שאלכוהול לא פותר בעיות, לא עוזר. ואני, חוץ מלפעמים
כשיוצאים, איזה חצי ליטר ווישטאפן אני לא שותה.
אבל אתו ערב עם ג'וני, בהחלט עשה לי משהו, טקס חניכה לייאוש!
טבילת אש לדיכאון!
אבל אני, אני כבר לא לבד בזה.
יש לי את ג'וני.