הרדיו ניגן שירים שקטים של אמצע הלילה. אני מנסה לחבר בראש את
התווים ולחרוז מהם שיר, אבל הם חולפים במונוטוניות ומתעקשים
להשאר אלמוניים. ערוץ שתיים אילם הציג סרט דהוי צבע שאני בטוחה
שכבר ראיתי פעם, או אולי ככה רק נדמה לי.
זאת עוד אחת מהפעמים האלו שבהם אני לא יכולה להרגיש. רק שרועה
על המיטה באופוריה, מתמקדת בנקודה על התיקרה. לא עצב, ולא כאב.
שום רגש שאפשר להגדיר. רק ואקום חרישי כזה שיונק לתוכו את
הזמן, שיוצר אשליית מדיטציה, אבל בלי הצמרמורות המתלוות.
"מה יהיה?" אני שואלת את עצמי, וקול קטן בראש שלי עונה לי
ברוגע "יהיה בסיידר, את יודעת את זה הרי". ככה בשביל להמשיך
להשאר ערה, אני חוזרת על הדיאלוג הרטורי בראשי כמה פעמים. "את
הרי יודעת שהכל מסתדר בסוף. ממש כמו בסיטקומים  אמריקאים".
ועוד נשימה עמוקה אחת שתעזור לי לדמיין את עצמי במקום קצת אחר,
כמו תאילנד למשל. אני יודעת שאני אחזור לשם יום אחד. בטוח שאני
אחזור. ודיאלוגי הסמול טוקס נעשים יותר ויותר רבגוניים. ואז
אני מרגישה את היד שלו מלטפת את שערי, בעדינות כזו שרק הוא ידע
לתת. כמה שהייתי צריכה את זה, את המגע של האצבעות שלו בשביל
שיערי, מלטפות מאחורי האוזן, בצוואר. עצמתי עיניים בחיוך גדול.
סוף סוף נרגעתי.
"אתה יודע שאתה מהפנט אותי ככה?" אמרתי לו בלחש, קצת נבוכה
מהמחשבה שהוא מובך מהר.
הוא ציחקק לו במבוכה והושיט את ידו הפנויה אלי ולקח את ידי.
הרגשתי את החום האופייני הזה שלו שזורם גם בי כעת. זה רק גרם
לי לחייך יותר. "זאת אומרת, אם מישהו יכול היה להפנט אותי זה
בטוח היית אתה.." ניסיתי לתקן, והוא לא ענה, רק המשיך ללטף.
"מה יהיה תגידי, מה?" שאלתי את עצמי שוב, והפעם כבר שמעתי
בבירור את הקול החרישי שלו שענה לי את אותה התשובה. "את יודעת
שבסדר", אמר ונתן לי נשיקה קטנה על המצח. "אני מאמינה לך",
אמרתי בביטחון.
הצלחתי לזהות שיר מינורי של פרל ג'ם ברקע, שבשנה שעברה שרנו
ביחד במדורה של ל"ג בעומר. הוא הביא את הגיטרה האקוסטית שלו
וניסה להראות לנו שהוא יודע לנגן את הסולו בלי לזייף... כמה
שצחקנו אז. "אז תגידי", הוא אמר מבין גלי הנוסטלגיה, "למה את
כל כך פוחדת כל הזמן? למה נסגרת?"
רציתי לחשוב על תשובה אבל  ריח הבושם  המשכר שלו שכל כך אהבתי
בילבל אותי. "אני רוצה שתבטיחי לי שתנצלי כל רגע שלך פה בידיעה
שהחיים הם דבר נפלא. תאהבי את האנשים סביבך. הם אוהבים אותך
יותר ממה שאת מסוגלת לשער".
הנהנתי בראשי לאות הבטחה והמשכתי להתכרבל על ברכיו.
לאט, לאט הוא הפסיק ללטף, וגם באחיזה שלו ניכרה עייפות. גם אני
פקחתי את עיני והזדקפתי לאט. הוא חייך אלי חיוך של תבונה
והסתכל לי עמוק בתוך העיניים. ידעתי שהוא מרגיש אותי. "את
יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" הוא שאל בקול קצת חסר ביטחון,
מפחד להפר את שלוותי. "אני יודעת. אני אוהבת אותך..." עניתי
בשניות אחרונות של פיכחות.  החיוך שלו נעשה מעט ציני, כמו בכל
אותם הפעמים שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי. חיכיתי להערה השנונה
שתבוא בכדי לרכך את הרגע האינטימי, אבל הפעם היא לא באה.
ולפתע, הכל בא במכה. נזכרתי במה שכה ניסיתי לשכוח. את המכתב
שהוא השאיר... את השבעה, את ההודעה שקיבלתי מהחבר שלו באותו
יום לפני ארבעה חודשים. את כל הדמעות שבכיתי. נבהלתי נורא
והצמרמורת שהתפשטה במהירות בכל גופי הזכירה לי כמה שברירי כל
דבר בחיים. אני חולמת עליו. בפעם הראשונה מאז שהוא מת. ארבעה
חודשים שלא יכולתי להביט בתמונות, להעלות את שמו בשיחה או סתם
להעמיק במחשבה עליו, ועכשיו הכל חוזר.
הבעת פניו לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, עדיין כל
כך מתוק ועיניו הרגישות לא שינו את הבעתן. הוא נראה רגוע
לחלוטין, קצת נבוך מכך שהבהיל אותי.
"אבל... מה אתה עושה פה?" שאלתי כאשר דמעות חמות חנקו את
גרוני. הוא המשיך להביט בי במבט אוהב. ידעתי שהוא לא רצה
שאבכה, הוא כהרגלו ניסה להיות הכי עדין שאפשר. כאילו ניסה
לרמוז לי שעמוק בפנים אני יודעת שהוא רק רצה להפרד, אבל לא ידע
מתי לעשות את זה בלי להבהיל אותי יותר מידי.
שאלתי אותו אם זה חלום, והוא התבלבל קצת. "אם את מאמינה שזה
חלום, זה כנראה חלום" השיב לי. פילוסופי כמו שרק הוא יכול
להיות. התחלתי לבכות בהיסטריה על כל אותו זמן שעצרתי את עצמי.
זה היה בכי מנקה כל כך, ששתף את כל המחסומים האלו שעבדתי כל כך
קשה בכדי לבנות. "אני מבטיחה..." אמרתי לו דומעת... "אני
מבטיחה".