בלילה לפני שעזבה את הבית, היה לה חיוך גדול על הפנים. וככל
שדפיקות הלב התחזקו, גם החיוך התרחב. זמן כה רב חיכתה ליום
המחרת כאילו שמדובר היה ביום דינה. היום שיגאל אותה מייסוריה
ויעביר אותה לצידם השני של החיים והיא כולה מזוככת וטהורה.
ומאיפה האומץ, היא תהתה. פחדנית שכמותה. מהכל פחדה. היתה נבוכה
לעמוד במעברי חציה בשל עודף תשומת הלב, בילדותה לא העזה להרים
את הטלפון כשצלצל. והנה, כאילו השילה את עורה, הפכה לאחרת.
היא ידעה שרק מטרים ספורים ממנה, הם שכבו על יצועם וגם שנתם
נדדה. כססו ציפורניים ודאי, התלחשו.
היא אמרה, "יש לה הכל, לא שכחה כלום?".
והוא, "אני יודע, יש הכל". ואז אולי במין תרעומת, "זה גם הבת
שלך, למה את שואלת אותי".
בת רביעית הם כבר שולחים למקום הזה והם עייפים. זה הגיל
והעבודה והיחסים עם הילדים שאינם כמו פעם. והיא, מעבר לרגשות
האימהיים, מתחילה גם לחזות את הנולד. לחזור לבית ריק אחרי ארבע
שעות עבודה, לבשל לשניים, לשמוע את השקט והחמסין בבוקר ואת
הצינה והצרצרים בלילה. והוא, הוא לא מספיק. היא צריכה גם ילדים
שיעזרו בבית, שיפיחו חיים, אפילו שיריבו קצת.
אם לפחות היתה מסכימה להיות קרוב לבית. אבל לך דבר אל העצים
ואל האבנים.
ועוד עכשיו בתקופה הזאת, לנסוע באוטובוסים. רק המחשבה. מולי
כבר שבועיים אומרת לה שהיא, את הבת שלה רק לשירות לאומי שולחת.
ושתעז לפצות פה. מה, היא צריכה שישחיתו אותה שם וישלחו אותה
לתרבות רעה. והוא, רק מזכירים את המקום הזה בחדשות וכבר אפשר
לסגור את הערב.
גם לה וגם לו צריך לדאוג עכשיו. אלוהים, מה יהיה עלינו.
ושוב הם מתהפכים. וגם היא מתהפכת. בית נטול שינה. נזכרת ביום
שאחותה הגדולה עזבה למקום הזה. נדמה כאילו חלפו רק שעות ספורות
אך לוח השנה מראה אחרת. נזכרת שכתבה לה ברכה וכרגיל חרזה , לא
ידעה מה לומר. כתבה לה- "את תהיי חיילת של שלום". איזה חילת של
שלום. אף אחת מהן.
מתחילה לעבור בראש על כל מה שצריך לקחת, חס וחלילה שלא תתקע
בלי משחת שיניים או משהו כזה.
מנעולים- יש, אסלניות- יש, חוט שפצור - יש, כסף קטן. וואלה,
לזכור לקחת מאבא מטבעות.
היא יודעת שמשהו הולך לקרות לה במקום הזה, היא מרגישה את זה.
היא כמעט ולא מפחדת ובכל זאת עורה חידודים חידודים. כתבה לכולם
מכתבים כאילו אינה חוזרת, שדרגה ת'פלאפון, החליפה כרטיס אשראי.
הם כולם היו פקעת עצבים ולא העזו לראות לאן היא הולכת, מאין
היא באה.
הדקות חלפו ונראה היה שהלילה מתקרב לקיצו. בצידו האחר חיכה
בוקר שטוף שמש עם חזות תמימה. בשבע כבר פקחה את עיניה. מבחוץ
נשמעה המולה קלה, טפיפות רגליים, דלתות נטרקות. זכרה מה קורה
היום, לא הצליחה לשכוח וייחלה להדחיק את המחשבה לעוד שניות
ספורות.
כשקמה מהמיטה, לחצה על הכפתור של גלגל"צ ומוזיקת בוקר קלאסית
מילאה את חלל האויר. שיר התחיל, שיר הסתיים ובין לבין דיווחו
על עוד מכמונת מהירות, עוד פקק תנועה. נדמה היה כי עולם כמנהגו
נוהג והידיעה היוותה לה נחמה. שרק ישחקו את המשחק, חשבה. שלא
יתרגשו , שלא יצאו מגדרם. שיעמידו פנים שזה דבר שבשיגרה, קורה
כל יום. שיגיפו את הפחד שנשבעתי שלא ארגיש.

את הנסיעה למקום המעבר,העבירו בשתיקה. והם היו כה רבים לטעמה.
אמרה שלא צריך, שיהיה בסדר, שחבל על הטרחה. ועדיין מצאה את
עצמה עם שישה כמוה שמילאו פיותיהם מים.
"פה ימינה"? "כן, נראה לי". בטייפ במכונית נשמע קולה המסלסל של
זמרת ערביה. חיפשה סימנים לכך שהעולם ממשיך איתה ובלעדיה.
למרבה הפלא, שלטי חוצות שבישרו על בכורת סרט שהולכת ומתקרבת או
הולכי רגל שנראו ממהרים למקום חפצם, סיפקו את הסחורה.
לא משנה כיצד יומי יסתיים, חשבה, יש עוד מליון מסלולי חיים
שמקבילים לו. תינוקות נולדים, אנשים מתחתנים, עוד אדם זוכה
בלוטו ועוד עשרת אלפים נוסעים למקום הזה לראשונה. כמוני. שיהיו
נחמדים, שיהיה לי קל לדבר איתם.אוף, שיהיה טוב. תן סימן שיהיה
טוב.


"הגענו". מחנים את המכונית במגרש חולות צר ויוצאים החוצה. הרוח
מכה בפנים. בשער מוסרת את שמה ואומרים לה לחכות עד שתשמע אותו
ברמקול. אז יגיע זמנה ללכת.
נכנסת עם השישה ומתמקמים. שמות ועוד שמות, אולי תכיר מישהו.
מליון פרצופים והיא לא יכולה שלהמנע מלחשוב- מי מכם יעלה איתי
על האוטובוס, עם מי מכם אחלוק חדר, מי ישפיע על חיי. כלל לא
עולה על דעתה שהיא תשפיע על חייה.
ולשניים עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מפה יסעו לעבודה, אולי
לקניות, החדשות של שמונה, טלנובלה וספר בשבילה ועוד יום נגמר.
היא כמעט מרחמת עליהם, חושבת שאולי היתה צריכה לנהוג אחרת
ולהשאר. אך איך להשאר כשכל רקמה, כל נים בגופה קראו לה לפרוץ
את הנראה לעין ולצאת למרחבים.
והיא- "תתקשרי, את שומעת אותי?"
"כן, אמא".
"ואל תשאירי את הארנק סתם ככה בחדר שיקחו".
"תשימי גופיה מתחת לבגדים. בטח קר שם בלילה".
והוא- "ואל תקחי ללב. זה הכל הבל הבלים".
"ותקני לך לשתות ולאכול. אל תפחדי לבזבז".
"תפילת הדרך יש לך? שתמיד יהיה עלייך".
מתוך גלי המילים, מחשבותיה החלו לנדוד לילדות רחוקה, לילדה עם
קוקיות שמנסה לרכוב על אופניים,
לתמונה גרועה בספר מחזור, לנסיעה משפחתית באוטובוס לאילת. פה
זה הזמן להתבגר. על שביל החצץ ובצל העצים המיובשים, תחת שמי
התכלת ובאוגוסט מכל החודשים.
"יהיה בסדר, אל תדאגו", היא חייכה וחיוכה מאולץ.
שמה נשמע, רעד, חלחלה וסבב חיבוקים. הנה היא מצטרפת לנחיל
האנשים בדרכה לשומקום. והיא אחרונה בשורה, מודדת צעדיה, עקב
בצד אגודל, תוהה אם יבוא היום והיא תוביל את השיירה.
כעת הביטה בשישה מאחורי זכוכית. לפתע קטנים יותר, עצובים יותר.
עושים פרצופים, שתיסע בהרגשה טובה, מפנטממים כי כבר אי אפשר
לשמוע- תתקשרי, אוהבים, בהצלחה.
והעולם כולו הופך לנשימותיה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.
קולות האוטובוס מתעמעמים , תנועות שפתיים הופכות לחסרות קול
והיא קשובה לקול האויר הנכנס והיוצא. שומרת על הקצב, מאזינה
בעקביות, מזכירה לעצמה. פנימה, החוצה.
30 חודשים לאחר מכן, היא חוזרת אליהם והם מקבלים אותה בזרועות
פתוחות. ועדיין התחושה היא שאין לאן ללכת. כי ללכת פירושו
לחזור. לישון על הסדינים, לאכול מהארוחות, לחשוב את המחשבות.
איה 30 החודשים שלי? היא זועקת וזעקתה חרישית אך מחרישת
אוזניים. אינם על גופי, בדמותן של שריטות או חבורות, אינן
במוחי , בדמותן של תפיסות או גישות, אינם. ואני הינני ותמיד
הייתי אני.
באה ממקומות מעופשים וקשים. איה הם.
הם עוזרים לה להשתחל בחזרה לעולמה. לא שואלים שאלות מיותרות
כמו- מה עשתה ועם מי הייתה ולאן תרצה ללכת מפה. העיקר שעבר, הם
אומרים, ואת פה איתנו שוב.
לנער אותם, היא רוצה. אותם ואת האבק שנדבק בה כאילו שמעולם לא
עזבה. לצרוח על אכזריותם או תמימותם או בורותם. עזבתי. אינכם
מבינים? ולא חזרתי. אני לא פה. ולעולם לא אהיה פה שוב.

אך את ארוחותיהם היא ממשיכה לאכול, ובמיטותיהם היא ממשיכה
לישון, ומדאגתם היא ממשיכה לקחת.
בלילות היא תרה אחר 30 החודשים שלה. לפחות מצאו לי אחד, שניים,
שלושה, שלא ארגיש בודדה.
תנו לי לשוחח איתם, לדרוש בשלומם, מסרו את געגועיי.
ורק כשעולה הבוקר והחיפוש תם , היא עוצמת את עיניה. כה דלת
משאבים, אפילו לישון אין בכוחה.
עדיין חרדה ומיוסרת כמו פעם, היא מכירה את עצמה טוב מדי.