נודע לי שהאירוסין מתקיימים בשעה חמש אחר הצהרים. המוזר הוא
שביקשו ממני להביא את הפסנתר - וזאת משום שהייתי אמור לתרום את
חלקי כנגן השמחה באותו יום. מה לי ולמוסיקה ערבית. אומנם
בילדותי שמעתי בבית אבי מעט מוסיקה ערבית, כאשר היה עוד בחיים.

אולי היה זה חלום, אבל פתאום המכונית שבקה חיים. תמיד היה לי
מנהג מוזר לקנות מכונית שעמדה  בכל רגע לשבוק חיים. אני מוצא
את עצמי גורר את הפסנתר הישן בכבישים הנטושים והצרים של הכפר.
מרחוק אני רואה את אנשים יורדים מהגבעות הסמוכות אל שמחת
האירוסין.
   גם אני מגיע לאחד ממדרונות העפר המובילים אל בית הכלה. אני
עומד משתאה לרגע: איך ארד במדרון התלול עם הפסנתר המגושם? לפתע
צץ במוחי רעיון אווילי: אולי  פשוט אדרדר אותו במדרון? כמה
גברים שראו אותי נלחם עם הכלי, באו לעזרתי: הם הרימו אותו
כאילו היה קופסת גפרורים.
בחצר הבית, הצטופפו עשרות אנשים, חלקם, במיוחד הנשים, פזזו
בשחור. ההמולה היתה רבה. הבטתי בכלה מן הצד. יפה  הייתה ויותר
מדי חושנית לאותו הכפר. שערה שחור בוהק וקורא תגר. פניה חלקות
ועיניה בורקות.
הסתובבתי בין האנשים. מלמלתי ביני לביני אך איש לא שמע. הייתי
כאורח לא קרוא בין אותו המון סואן באותו יום בכפר. הגברים ישבו
לבד כאילו במשמרת לילה, ואחד הילדים חילק משקה תוסס ובקלווה.
הנשים ישבו בעבר השני של החצר. שם הייתה השמחה. הן פיזזו, רקדו
ושרו במלא גרונן.
ניגשתי לאבי הכלה ללחוץ את ידו, אך הוא הביט דרכי, עיניו
זגוגיות. לא היתה בהם כל הבעה. "כנראה עייפות," מלמלתי לעצמי.
והנשים מפזזות וצווחות.
לפתע , שקט... ומבעד לאותו שקט, אני שומע מהומה מחרישה והכלה
נוהמת כחיה פגועה. אביה גוהר מעליה וחונק את בתו למוות. הוא
מנענע אותה ללא רחמים כבובת סמרטוטים, כזרה. בשתי ידיו הוא
לוחץ...

כמה חודשים לאחר מכן נודע לי כי לילה לפני האירוסין גונבה
לאוזנו השמועה שראו אותה באחד  מגני העיר יושבת על ספסל מצחקקת
עם מישהו לא מוכר: יהודי כנראה. קשה היום להבחין מי הוא מי.
ראו אותם, כך סופר, פוסעים מתנשפים אל תוך השיחים - אמנם שעת
ערב מאוחרת היתה זו, וקשה היה לומר בבטחה שאכן זו היתה היא,
אבל כך סופר.
האב, בשיכרון חושיו מועך את גרון בתו. והיא הייתה מתפתלת באותו
רגע, כל  גופה זע, נושם נושף את נשימותיו האחרונות. בעודו לוחץ
וסוחט את דמי ימיה, במוחו הקודח ראה הבזקי תמונות דהויות,
כאילו מתוך צהובון שעטפו בו דגים מרוסקי ראש יום קודם לכן. הוא
חוזר ורואה בעיני רוחו ניצוצות מן המחזה הזנותי של בתו מיום
אתמול. פה נצנצה ירך חשופה, שם פטמה בתולית....ראו אותם, כך
סופר, ראו את הגבר גוהר מעליה, כחיה בשדה. היא פרפרה והאב
סינן, "כבוד המשפחה." הוא מיהר להורגה בתקווה שתמונות בתו מליל
אמש לא ירדפו אותו יותר. והנשים בשחור המהמו בינן לבינן כלא
מאמינות כ"מבינות." החתן המיועד עומד מן הצד, כמוני, והיה מביט
במחזה כביכול באדישות, אך בני מעיו היו מתכווצים ומרפים,
מתכווצים ומרפים, והזעה מבצבצת במצחו. כולו היה דומם, ורק וריד
בודד עקשן במצחו הסגיר את סערת רוחו.

ולבסוף שקט... האספסוף עמד מנגד, הנשים בשחור, עיניהן קרועות,
והגברים ממלמלים דברי איוולת,  צופים הם בבעתה במחזה. ואז כולם
כאחד, כאילו לפי פקודה, החלו לפסוע איש ואישה לכיוון ביתם.
לפתע, האב צווח ממעמקי גרונו, "יא שבאב, חכו רגע, אל תשאירו
אותי כאן לבד עם הגופה, מה אומר כאשר המשטרה תגיע?"
דומיה...
אחד הגברים ניגש כממתיק סוד, ולוחש באוזני האב, קורא לחתן
להתקרב, ואז, שוב בלחישה, קולו של הגבר נשמע, "איש לא  צריך
לדעת. אתה פעלת נכון. כבוד המשפחה קודם. אתה לא תהרוס את חייך
ואת חיי החתן  הזה. תראה כמה הוא יפה."  

עמדתי לא רחוק משם, ויכולתי לרגע  לקלוט, בין הנשים המתרוצצות,
את עיני הכלה הפקוחות לרווחה, מוטלת לה בלבן בעפר. עיניה המתות
היו כה חיות, אך איש לא שם לב. הנשים בשחור, בעוברן לידה בעטו
בה כאילו לא במשים. והיא מתנודדת לה שם לבד בין ההמון כציור
דומם.
"תקבור אותה כאן עמוק מתחת ליסודות הבניין, איש לא יידע, גם
אתה תשכח עם הזמן. הנה ראה שם בפינה, עומדת בתי הצעירה. קח
אותה, חתן אותה כאילו הייתה בתך. את החשבון נעשה אחר כך." החתן
הצנום הביט באותה כבשה טריה והנהן בראשו כאילו מסכים הוא
להסדר.
הנשים מתחילות להפשיט במהרה את הכלה, בעוד עיניה המתות מביטות
בהן. הן מכסות את פניה במפת שולחן, והפרחים והממתקים שהתפזרו
על הגופה בלבן, כאילו התנכרו מן ההרגה, ואווירת החג התקיימה
למרות הכל.
האב מסיר את הטבעת מאצבע בתו ו"חותנו" הטרי מניח אותה בידי
החתן ה"אלמן." הוא עונד את הטבעת שנתישנה על אצבע כלתו החדשה.
הנשים בשחור מגלגלות עיניים ולשנותיהן משמיעות יללות מצמררות.
סוכריות השקדים בלבן מתעופפות כניצני אביב. אחת מהן נוחתת על
אחד מקלידי הפסנתר המיותם, כאילו להזכיר לי לשם מה אני שם.
ההמון החל מתפזר לכל עבר, הכלה נכנסת אל ביתה החדש נתמכת על
ידי "דודותיה." החצר החלה אט אט להתרוקן.
מצאתי את עצמי לבד. פניתי לאנשים לידי שיעזרו לי להרים את
הפסנתר, אך איש לא שעה.
בלית ברירה התחלתי לדחוף ולגרור את הכלי חסר החיים במעלה ההר
לכיוון העיר. כאשר הגעתי מיוזע אל ראש ההר, או אולי היתה זו
גבעה, נעמדתי לרגע ופניתי לאחור. בחושך, לאורות פנסי מכונית
בודדה, אני מבחין בשתי דמויות חופרות בדומיה בור באדמה,
בתנועות איטיות קצובות.
ועיני המכונית מביטות בלא אומר. אך מדי פעם אחת הנורות, שכנראה
הייתה רופפת, ממצמצת, פוקחת שוב את עינה כאילו לא מאמינה...
ולבסוף  נכבית.