הוא נצמד אליה בחושך, בין כל הנוכחים.
המוסיקה ביתרה את הדממה לאלפי חתיכות, משאירה את כולם מלאים
בה.
הוא העביר את ידו במורד כתפיה אל עבר גבה, היא תלתה בו מבט
מתחנן והעבירה את ידה בשערותיו.
היה לי קשה להסתכל על זה, לחשוב על זה ואף להזכר בזה חודשים
לאחר מכן. הרי הוא שלי, תמיד היה.
ישובים על ספסל בפארק, הוא מלטף לי את הראש ואומר לי בדרך
המגוחכת הזאת שלנו שהוא אוהב אותי, ואני הרי יודעת בדיוק לאיזו
אהבה הוא מתכוון.
אני לא רוצה אותו, אבל כמעט זקוקה לכך שהוא יהיה בבעלותי.
כאילו שלי, כגור כלבים עזוב אשר ננטש בצידה של דרך מהירה.
אף אחת לא תרצה בו, מלבדי.