"בוא לפה!" היא צועקת.
כל הזמן זה ככה. היא צועקת עליי ואני לא מחזיר לה.
אני בא בחוסר חשק והיא מתחילה ל"שטוף" אותי,"עשית ככה ועשית
ככה...". כל פעם אותו משפט ואני לא מחזיר לה, רק שותק כמו דג.
"תענה לי!" היא צועקת עליי. אני רק מסתכל עליה בעיני העגל שלי
במבט של puppy שלמדתי כשהייתי קטן שהוא משיג דברים.
"אל תסתכל עליי ככה, אתה יודע שאני לא עומדת בזה" ואז היא
מתרככת ומתחילה ללטף לי את השיער. אני נכנע לליטוף ומתרפק
עליה.
ככה הזוגיות שלנו - היא צועקת עליי ואני רק שותק ומסתכל עליה
והיא ישר סולחת לי.
אנחנו לא עושים הרבה דברים ביחד. מדי פעם אנחנו יורדים לפארק
לטייל, אבל היא מחזיקה אותי קצר כל הזמן כך שחופש ממנה אין לי
הרבה.
"תני לי ללכת, שחררי קצת את הרסן" אני אומר בלב שלא תשמע. פעם
שמעתי שיר כזה וכל כך הזדהתי איתו.
לפעמים כשהיא לא מסתכלת אני "מרחרח" אחרי בחורות ולפעמים היא
קולטת אותי ומביאה לי צ'אפחה בראש, "מה אמרתי לך?!", היא נוזפת
בי. דווקא ליד הבחורה - עכשיו לעולם לא יהיה לי סיכוי איתה.
אני מסתכל אליה במבט puppy שלי והיא ישר סולחת, כמו תמיד.
למה אני נשאר איתה? כי היא מכינה לי אוכל, מפרנסת אותי והכי
חשוב - הדירה שייכת לה.
כשהיא הולכת לעבודה בבוקר אני מתפנק לי במיטה ונשאר לישון עד
מאוחר אחרי שאני קם אני שותה ואוכל את מה שהיא השאירה לי.
החיים הטובים.
כשהיא חוזרת אז חוזר גם הניגון "עשית ככה ועשית ככה..." ושוב
היא סולחת ושוב אנחנו יורדים לטיול בפארק.
רק בלילה היא דורשת שנישן ביחד וקצת לא נותנת לי לישון כי היא
נוחרת.
חשבתי לברוח לה כמה פעמים אבל מה לעשות, אני קשור אליה.
"אולי פעם תדבר איתי קצת" היא זרקה לי פעם.
"וורף וורף" אני עונה לה, אבל היא לא מבינה.