קטעתי את עצמי איפה שהוא שם...
כשקמתי ממיטתי בפעם הראשונה בחיי,
בין רגל שמאל לימין, בין הטוב והרע, בין הרגש לתבונה.
קטעתי את עצמי מלהמשיך לחיות חיי פשטות כאדם רגיל-
הכנסתי את עצמי למלכודת ידע - שלא מפסיק מלזרום,
כבר לא נשאר לי לחלום, צריך לעשות הם אומרים.
שוב לא יושבת במקום שממנו הסבל אינו נראה זמני,
כשהגשם בוכה בשבילי...לא בשמי...
כי פסקו הדמעות מלזרום.
ממששת אותו, את אותו קול ענוג העולה מקרביי,
כששאלת ה"למה" פסקה מלחיות עוד דמות אומללה הטבועה בהמון.
כשבידי סיגריה אצילית המאיימת להגמר, חשבתי לחקור שוב את עצמי
הנסתרת,
לנשום עוד פיסת אינפורמציה גואלת,
כשבזיכרוני, שוב אותם אנשים, מלאים בפרטים, מחשבת געגוע....
ושוב עולים חבר דמיוני ואני, באותו עולם שבו מגלמת תפקיד בסרט
שסופו לא ידוע...
ועודני כאן...ועכשיו....
התעלמתם מהצל שהייתי, אינני מאשימה אתכם,
לא ציפיתי לכלום, בעיקר לא מעצמי.
רובצת בין אני העכשווית חסרת הצורה, לבין עצמי שהייתי,
בעודי קטועת איברים - לבי רחוק ממני -
מחכה לדואר אוויר, שיחזיר לי אותו רגש אהבה חסר ההגיון...
אותו רגש הסוחף לעולם של אופוריה,
ככמהה לאשליה שממנה ברחתי בפרנויה מתמדת,
דבקה בחיפוש העצמי.
ושוב מרגלת אחר האמת הבוגדנית שנמצאת בחדר המיטות עם האגו,
יושבת ברחם חסר גלגלים ללא יכולת תנועה מקובלת, כובלת, מתכרבלת
בתוך עצמי.
ובעצם כל מה שרציתי התגשם, הטלפון פסק מלצלצל, אנשים פסקו
מלעלות לרגל -
השגתי את השקט המיוחל, אך השקט הזה הוא מעיק, מכביד במידה שקשה
לתאר.
הגעתי כנראה להבנה הנדושה ששקט פיסי לא בהכרח שקט נפשי...
והתחלתי להרגיש בבדידות..
מוסיפה עוד צעד לריקוד העונות המטורף הזה,
שוב חורף, השמש מתחבאת מאחורי ענן השכלה דרמטי,
כמחכה למחווה טראגית חדשה, שתעלה אל בימת השאול.
"עוד סופת רגשות פרצה מלוע הר הגעש שלה -
וההוריקן המתמשך ממשיך להרוס כל טיפת רגש שנותרה לה לחיות או
לחיתיות" אומר לעצמי,
לאחר שאשיר באמבטיה עוד סרנדה שמעולם לא נכתבה על נייר,
שפעם היה עוד עץ ביערות הגשם.
עוד עץ שהפך בגורלו הנחרץ לגליונות נייר.
ושוב כאן...יושבת על אדן החלון, מחכה לעוד משיח ניקוטין קטן,
שיתרום לי עוד פיסת ערפיח למשקעי הנפט בראותיי..
והרי אני? אנשים טוענים שאני טיפוס רוחני...
אולי אוכל להשתמש בגופי ולהפוך לבאר נפט משגשגת -
עם קצת כסף וטכניקה...והרי התנזרתי ממין...
" סקס, זיונים, דפיקות, מיזמוזים, שקימבוצים, אנאלי, אוראלי,
לא טוב לי!"
ובכן, כרגע אומר, זה בדוק, פרויד טעה, שום דבר בעולמנו לא
מתבסס על עינוגי המין. וגם אם כן, העולם הוכיח לי אחרת.
הוא גם הוכיח לי, למשל, שמרפי תמיד צודק...
בדיוק עכשיו מתחשקת לי סיגריה ואין איש בסביבה.

גומלת לעצמי על טוב לבי כשתמימותי הילדותית עוד שהתה בגופי,
רגע לפני שיצאה לעולם הגדול לחפש נפש אחרת להעניק לה אהבה
ראשונה,
האחרונה עוד חקוקה בזיכרוני.
ממש כאילו נסתיימה אתמול.