כל הלילה אחז בקרנות המזבח וזעק לאלה שתראה פניה.
והצעקה בכל חללי גופה, בהווייה כולה.

אריאל הקיצה לעוד בוקר שבת. באוזניה רחש הגשם העדין שעיטר
שוליו.
כמו בכל השבתות, כשהילדה לא אתה, חשה את הדברים במלוא עוצמתם,
ללא הסימום הקל של השיגרה. הפעם - בטון ייאוש מחניק בפנים.
אריאל ניסתה לפרוס אותו לחלקים דמויי גבעות חלה.
רעש טריקת דלת האינטרקום סימן עוד פליט ממסיבתן של שתי
המחומצנות, אך עדינות, מדירה 7.
הגשם המשיך ללטף בהתמדה נוקשה.

השמש הזהיבה את שולי מגבעתו המוטה ומתארי דמותו המיטלטלת על
סוסו בחולות מדבר אינסופי, מרככת חריצי פניו, המפוסלים כסלע
מדבר, של הנודד ללא חת.

הגשם התגבר ושטף.
הגשם פסק. קול מכונית עוברת.
חצי שבת כבר חלפה.
קריאותיו הצרודות של עורב בחצר התמזגו עם אולדיז ב-88FM.
(I love Paris in the morning...)
אריאל במיטה.
תקרה לבנה. מנורה. חוט שחור עולה, עולה ונגמר בעיגול קטן. קיר
לבן. מזגן...
אריאל נרדמה וחלמה אותו חלום חוזר על איך שהיא נוהגת במכונית
של אבא שלה בלי לדעת לנהוג ואין לה שום בעיה חוץ מלעצור. בדרך
כלל מה שהיא עושה זה לשלוף את המפתחות ולזרוק אותם החוצה
מהמכונית, אלא שהפעם אימא שלה נהגה ברכב, למרות שבמציאות גם
היא לא ידעה לנהוג, ואפילו הפליאה בחנייה.

נחשול אבק מבשר רע באופק הדריך אותו על סוסו. תוך זמן קצר,
שטפו אותם סילוני אבק לעבר צוקים במערב, ולא ניתן היה עוד
להבדיל בין סוס לרוכבו המצועפים בעננה אדומה.
במאמץ עליון הצליח להפיל עצמו מעל סוסו ולהזדחל למערה קטנה
שבצוקים. מבחוץ שמע את צהלות הסוס הנחרד ונקישות פרסותיו
כשהרוח שטפה אותו משם.

אריאל הקיצה כשבחילה איומה מהפכת את קרביה, ורצה לשירותים.
לאחר שהקיאה, ראתה פתאום על מושב האסלה, משהו... דבר... יצור
מוזר. זה נראה כמו צמיג רירי שהתקשה, אבל עדיין נשאר שקוף,
והיו לזה עיניים. משום מה אריאל לא נבהלה. היא הביטה בזה, וזה
הביט בה.
פתאום הוא מצמץ באחת מעיניו. ואריאל חשבה שזו אולי מין ברכה
כזאת ומצמצה בחזרה, ואז הוא מצמץ גם בעין השנייה.
לפתע שמעה אריאל את קולה של ליאור במדרגות ובמהירות אחזה
ביצור, וזה מיד התגבש לגליל קטן בכף ידה. היא נשאה אותו אל
המטבח, ובלי לחשוב הרבה, תחבה אותו לאגרטל זכוכית ארוך ואת
האגרטל הסתירה מאחורי סלסילת תפוחי אדמה.
ליאור התפרצה אל המטבח. "אימא! בואי מהר! יצא פרח סגול בעציץ
שלי!"
אריאל נשרכה אחרי ליאור למרפסת, בעודה תוהה אם גם החוצן בצנצנת
מתכוון להפריח משהו.

כל הלילה נמשכה הסערה. בבוקר, עת חילץ את איבריו הצפודים
מהמערה הקטנה, לא נמצא לה שום זכר, בשמי התכלת הפרושים מעל חול
צהוב.
צל שחור נפל על החול, ליד רגליו. הוא הרים מבטו, וראה את ראש
הכנופייה המקסיקני מחייך אליו, חושף שיניו הצהובות והרקובות -

"האלו, גרינגו, נו טיים נו סי," טפח על ירכו בחדווה ופרץ בצחוק
אדיר, שסופו חירחורי שיעול איום ונורא, שזעזעו את כל גופו.
המקסיקני השתקן, הקיצוני מימין, ירק בנחירת בוז את כל ערימת
הטבק שלעס.
הם כפתו אותו לסוס, ודהרו למחנה שלהם.
הלילה ירד. הסניוריטה היפה, שחולצתה הדקה צמודה לשדיה המלאים,
בטנה השחומה חשופה, ופרח אדום בשערה השחור והגולש, חייכה אליו
מעל המדורה. עוד מעט תשחרר את ידיו הכפותות לאחור, כך שיצליח
להגיע לאחד האקדחים שבחגורותיהם השמוטות של הגברים הסרוחים
בהבל שיכרונם.

אריאל הושיטה ידה ונגעה בגוף השרירי, אך העדין, שלצידה. הסיטה
את שולי מגבעתו המוטה וליטפה את חריצי פניו. הוא נאנח קצת אבל
לא התעורר.
אריאל התמתחה בסיפוק והניחה את ראשה על חזהו, וחשה שהכול יש
לה:
גם מדבר
וגם ים.