אתמול חזרתי מהודו.
בת 23 טיפוסית בטיול טיפוסי להודו. דווקא רציתי לנסוע לאמריקה
הדרומית, אבל לא נסעתי. לא נסעתי כי חשבתי עליך, ועל איך שאמרת
שאחרי הצבא תיסע להודו.
ממש ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא נוסעת לשם בגללך, ושבכלל אין
סיכוי שנתראה, ושאתה מזמן כבר לא זוכר אותי ולי לא אכפת ממך.
אז נסעתי, ותאר לך איך הופתעתי כשנפגשנו בבית קפה הנידח הזה
באמצע הודו, שרק ישראלים באים אליו ממילא. בהתחלה החלטתי לשכנע
את עצמי שזה בכלל לא אתה, ושאני סתם מחפשת... במילא לא הייתי
בטוחה איך אתה נראה בימים אלה. אבל זה היית אתה,ללא ספק.
לא השתנית כמעט. קצת גידלת זקן, קצת קיצרת את השיער, אבל זה
היית אתה.
התיישבתי ליד הבר והזמנתי קפה כזה שמורכב מחמישים אלף סוגים
שונים מארצות יותר נידחות מהודו. סמוך על הישראלים שגם משהו
פשוט כמו קפה הם יסבכו.
"יהיה מוכן מיד," אמר לי המלצר עם המראה האירופאי. הוא ידע גם
להגיד "שלום," "להתראות" ו-"טעים?"  וכמובן "סבבה."
הסתכלתי אחורה, אתה התיישבת באיזה שולחן צדדי קצת מאחורי, עם
נוף לרחוב המטונף.
הרמתי את הסלולרי ודיברתי בקול טיפה יותר חזק מהרגיל, "היי
חמודה מה נשמע?" דיברתי אל אחותי, "אצלי הכול מצוין, נחתי לפני
שעתיים בערך ועכשיו כמו שאת מכירה אותי, התיישבתי בבית קפה
הראשון שמצאתי. נראה לי שהבעלים של המקום ישראלים, כי המלצרים
מדברים קצת עברית..."  מהצד השני לא נשמע שום קול, אבל המשכתי
להנהן בראשי בהסכמה ומדי פעם להוסיף איזה "ממש מקסים פה"
ו-"אההא."
ראיתי אותך מסתובב. חיפשת איזה משהו בתרמיל הכבד שלך, אבל תוך
כדי הגנבת לכיווני מבט. ידעתי שאתה לא בטוח שאתה מזהה.
"אני בטוח יפגוש פה איזה חצי מהמחזור במקיף," הוספתי כדי להסיר
קצת ספק מלבך. המשכת בשלך.
ברגע הזה התחלתי לחשוד שאולי זה כן סתם הדמיון שלי וזה בכלל לא
אתה. אבל אז, בדיוק ברגע שהתחלתי לשלם על הקפה, ניגשת לכיוון
שלי.
"יש לך אש?" שאלת באנגלית.
"אתה יודע שאני לא מעשנת," הסתכנתי.
"שירה?"
"אני ולא אחרת. כמעט שלא זיהיתי אותך, איתן."
"וואו הייתה לי הרגשה שזאת את! ועדיין לא מעשנת..."
"ואתה עדיין כן אני רואה."
"תשמעי, בכל זאת לא נסעתי להודו רק בשביל החברה, למרות שאני לא
אתנגד לליווי ברחבי העיר."
"אבל רגע אדוני," אמרתי בנימה מתגרה, רק הכרנו וכבר אתה מזמין
אותי להתלוות אליך לסמטאות חשוכות?"
"אם כך, לטיול לאגם הקרוב כדי להתעדכן על הזמן שעבר!"
תמיד הבנת את הציניות שלי בלי להחזיר בציניות.
"אם כך, אתה מקבל את הסכמתי!" אמרתי בחיוך.
וכך הלכנו, בין הכיסאות והשולחנות וריח הקפה שנשאר מאחור, אל
עבר הרחובות, חוצים את ערפילי הריחות שהתערבבו בן רגע וגרמו לי
לעוות במקצת את האף.
אתה לא התרגשת, והדלקת סיגריה קצת חשודה.
"גילגלתי מראש," השבת למראה התמיהה שלי. "לא תיארתי לעצמי
שניפגש פה..."
"זה בסדר, אנחנו כבר מזמן לא ילדים," הרגעתי אותך.
המשכנו בדרכנו, חולפים על פני מקדשים ושיירות של הודים
שמתפללים, אנשי השוק ברחובות, והמון המון פרות. אתה חשבת שזה
יהיה מצחיק אם נתפלל לאיזה הומלס אחד ברחוב, בגלל שפרה נעצרה
לידו כדי לעקור טיפת עשב שגדל לידו, ובגלל שאני הרגשתי קצת רע
עם זה, נתנו לו קצת כסף והשתחווינו לפניו בארשת מבוכה קלה
מצדי, ובחיוך מאושר מצידך.
אחרי חצי שעה בערך, הגענו למין ביצה עכורה שאתה קראת לה אגם
ואני קראתי לה דיזינטריה. דווקא אהבתי כל שנייה מהריח המזוויע
הזה, אבל לא היה לי נעים להודות. נראה לי שעלית על זה גם בלי
מילים.
עצרת לרגע, רק כדי לספוג את הנוף. תמיד אהבת לעשות את זה.
רק אז, ברגעים האלו, הבנתי שאתה בעצם מסתכל על משהו שרק אתה
רואה, משהו מעבר לביצה הזאת שמולנו, ולהודים ההולכים ושבים
ברחובות ובגדה שמעבר. ובדיוק כשחשבתי שאתה עומד להגיד משהו,
התיישבת על האדמה, ממש לרגלי, שלפת את הבלוק ואת העפרונות
שהלכו איתך לכל מקום והתחלת לצייר. ציירת כמו שבחיים לא ראיתי
אותך מצייר לפני זה. כמובן שהג'וינט שנתלה לך מהפה הוסיף, אבל
זה לא היה זה. ציירת אותי, ואותך. עמדנו על צוק מול אגם קסום
ומליוני מלאכים מסביבנו. ציירת עולם כל כך דמיוני שכמעט שלא
האמנתי שמכאן יצאה ההשראה שלך. ציירת את העולם כמו שאף אחד
מלבדך לא יכול לראות אותו. ציירת את הימים ההם, שהיינו ילדים,
והייתה לנו שמחת חיים. בערך כמו שיש לך עכשיו, ואני חשבתי שיש
לי. כל כך קינאתי בך על זה תמיד.
הגשת לי את הציור, לא ממש ידעתי מה להגיד. בגלל שהכרת אותי כל
כך טוב גם ידעת לא לחכות לתגובה. פשוט נשכבת על האדמה, הסתכלת
לשמיים וחייכת. אותו דבר שתמיד נהגתי לעשות כשהייתי לבד.
שמחתי על הרגע הזה שהענקת לי ונשכבתי לידך.
אני לא זוכרת כמה זמן שכבנו שם ככה בשקט לפני שאיזה סוחר שעבר
עם העגלה בדרך לשוק הפרחים הפר את הדממה, ואתה עצרת אותו
ושילמת לו עבור זר שלם.
"אסור להשאיר אותם ככה..." אמרת. "אם הם ילכו לשוק הם יהיו סתם
עוד צבע בהמון הצבעים המטורף הזה. ככה, אצלך, אני יודע שכל פרח
יישאר מיוחד."  
אני זוכרת בבירור כמה הופתעתי מהמחווה הלא ברורה הזאת, אבל
הערכתי אותה כל כך. כמו את כל הדברים המוזרים שאתה עושה.
"תודה, אני אשמור עליהם טוב." אמרתי וחייכתי. "אתה באמת ילד
פרחים אמיתי הא?" הוספתי בנימה ספק מלגלגת ספק מתעניינת.
"אם ככה את רוצה לקרוא לזה," חייכת. "אני מעדיף לקרוא לזה
מסטול!"
צחקתי קצת בחזרה.
"מסטול מהחיים!"

אחרי שבוע נחתי בארץ. הטיסה שלך יצאה יומיים לפני שלי. אתה
נסעת באותו הערב, ואני המשכתי קצת את הטיול.
אחרי שנחתתי ניסתי לתפוס אותך בטלפון. הבטחתי להתקשר כשאני
יגיע. אימא שלך ענתה לטלפון במקומך, ואפילו לא הופתעתי כי תמיד
היית שוכח איפה שמת את הפלאפון שלך.
"הלו," נשמע הקול מהצד השני.
"מיכל? שאלתי.
"כן, מי מבקש?" היא ענתה בצורה רצינית למדי. חשבתי שהיא פשוט
לא זיהתה את הקול שלי.
"היי זאת שירה, איתן נמצא?"
ואז זה התחיל. העולם שלי אתך, זה שנוצר מחדש באותו יום בהודו,
התנפץ לאלפי רסיסים.
הקול השבור של אימא שלך סיפר לי בקושי שהייתה תאונת דרכים קשה
בין האוטו שלך למשאית. הנהג של המשאית נפצע קלות, ואתה - אתה
מצאת את הדרך לעולם ההוא שתמיד חלמת עליו. את הדרך אל השקט הזה
שתמיד חיפשת.
חלק מהמכתב הזה הקראתי בהלוויה. אפילו את הזר הזה שקנית לי,
והבטחתי לשמור עליו, הנחתי על הקבר. מאז אני משקה אותו יום
יום. הבטחה זאת הבטחה!
אני חושבת שזה סדק את הלב של אימא שלך עוד טיפה, ולמרות כמה
שזה הכאיב לי, הייתי חייבת. רק כי רציתי להזכיר לעצמי, ואולי
גם לך, את איך שהחזרת אותי למלון כוכב וחצי בעיר, ואמרת לי שזה
אחד הימים הכי מאושרים שהיו לך בהרבה מאוד זמן. איך ששפכת בפני
את כל הבעיות שהיו לך בצבא, וגם אז לא האשמת אף אחד. אמרת שהיה
לך מפקד טוב, וחברים טובים בגדוד, ושפשוט לא היית מוכן לזה.
גם סיפרת על איך שנסעת להודו, כי זכרת שאז, כשהיינו בני 13
בערך עשינו הסכם שניסע לפה ביחד, והייתה לך הרגשה כזאת שניפגש
פה.
ואיך שאמרתי שאני אוהבת אותך.
אז נישקת אותי על הלחי, ונפרדנו עם חברות מחודשת ואמיתית בלב,
כמו שתמיד בעצם הייתה לנו. לא שום דבר רומנטי, אבל הרבה מעבר
לזה.

אז היום אני משאירה לך את המכתב הזה, ומקווה שאתה אי שם במקום
ההוא, שפעם ציירת על גדות אגם קסום בהודו.