(המשך לסיבוב שני עם אהבה ראשונה)

הייתי רוצה להגיד שחזרתי מהסמינר בחיוך גדול ומאושרת. הייתי
רוצה להגיד שהכל נגמר טוב. שנפגשנו, קיבלתי נשיקה ראשונה (כבר
בת 16 אחרי הכל), נהיינו חברים והוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
הייתי רוצה גם להגיד (אבל בהרבה פחות שמחה) שהגעתי והוא התעלם
ממני. האמת היא שהוא לא אהב אותי מההתחלה ודי תיעב אותי, ויש
לו חברה כוסית מבית הספר שלו.
הבעיה התחילה שאף אחד מהם לא קרה.
הוא פשוט לא הגיע.
השקעתי באותו בוקר כדי להיראות הכי טוב שאפשר. חשבתי על מה אני
אלבש כבר הרבה זמן לפני, ומה אני אגיד לו. איך אגש אליו. באיזה
חום אחבק אותו.
נכנסתי לאולם בהתרגשות ועם המון פרפרים בבטן, וציפייה בלב. ישר
זיהיתי את הקבוצה שהגיעה מבית הספר שלו. (זיהיתי פרצופים) אבל
הוא לא היה איתם.
לא היה לי נעים ישר ללכת ולשאול. חיכיתי לערב, אז התיישבתי ליד
בנות מהקבוצה שלו שזכרתי מהסמינר הקודם. אחרי שיחה סתמית
שנראתה כאין סופית, סוף סוף שאלתי את מה שבער לי על הלשון כבר
כמה שעות - איפה נטע שלי? למה הוא לא הגיע?
היו לו למחרת 5 שעות פיזיקה בבית הספר והוא לא יכל לפספס אותן.
כמה גרוע כבר יכול להיות?,
ולמה לא התקשרתי קודם כדי לוודא?, כדי להגיד לו שאני מחכה?
זאת באמת הייתה אכזבה עמוקה. כל הסמינר הייתי חמוצה ובדיכאון
קל. איך יכולתי להיות כזאת טיפשה?
אחרי שבועיים הייתה לו יום הולדת 17, אז דיברנו.
עוד לא אבדה לי התקווה לגמרי...
(לוזרית עד הסוף או מה?)